נבואה זו חותמת את חזון הגאולה והתקומה של עם ישראל, ומציגה את היפוך יחסי הכוחות העתידי בין ישראל לאומות העולם שניסו להכחידו, ובראשן אדום. המילה לְמַעַן מתפרשת במובן של "באופן ש" [מצודת ציון], והיא ממשיכה את ההבטחה הקודמת על הקמת סוכת דוד: המטרה היא שישראל ישובו לשלוט באויביהם, ממש כפי שדוד המלך הציב נציבים באדום והכניע אותם בעבר [רד"ק]. סיום הפסוק, עֹשֶׂה זֹּאת, מדגיש כי ה' הוא זה שיביא את הטובה הזו, שכן בידו הכוח המוחלט לקיים את גזרתו [רד"ק, מצודת דוד].
האתגר המרכזי בהבנת הפסוק טמון במבנה התחבירי שלו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזהו פסוק הפוך במבנהו, ויש לקרוא אותו כך: ישראל, שהם העם אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם, הם אלו שיירשו את שארית אדום ואת כל הגויים. לפי קריאה זו, המילה אֲשֶׁר משמשת במשמעות של "כִּי", כלומר בזכות העובדה ששם ה' נקרא על עם ישראל [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
מנגד, ישנם פרשנים הבוחרים להסביר את הפסוק כפשוטו, ללא היפוך המילים, אך הם נחלקים בכוונתו. גישה אחת מסבירה כי הגויים מתוארים כמי שנקרא שם ה' עליהם משום שהם שימשו ככלי שרת בידי ה' להעניש את ישראל [אברבנאל]. גישה אחרת מתמקדת באחרית הימים, ומסבירה כי לאחר מלחמת גוג ומגוג יאבדו העמים שלא יכירו בה', והשארית שתיוותר מאדום ומשאר הגויים תהיה מורכבת מאלו שיקבלו עליהם את אמונת האמת. עמים אלו, ששם ה' ייקרא עליהם, יהפכו לנחלתו של המשיח [מלבי"ם].
באשר לביטוי שְׁאֵרִית אֱדוֹם, הפרשנים מציינים כי חורבנה של אדום יהיה קשה ומוחלט יותר משל שאר האומות [אברבנאל]. לעתיד לבוא, האומה האדומית תכלה לחלוטין ולא יישאר ממנה שריד אנושי, וישראל יירשו את ארצם. עם זאת, חלקים מארץ אדום יישארו בשיממונם לנצח, כאות אזהרה לדורות על הרעה שעשו לישראל, וישראל יירשו רק את השארית שתישאר ראויה ליישוב [רד"ק].
לגבי מועד התגשמות הנבואה, יש המציעים כי היא התקיימה לאחר מותו של סנחריב מלך אשור, אך מסכימים כי הפירוש הברור והשלם ביותר מכוון לימות המשיח [אבן עזרא].