חוסר היכולת המוחלט להימלט מן הדין האלוהי מומחש באמצעות ניגודים גיאוגרפיים קיצוניים, מהמעמקים הנמוכים ביותר ועד לפסגות הגבוהות ביותר. תיאור זה בא לפרש ולהרחיב את הקביעה הקודמת כי שום דרך של מנוסה לא תועיל לחוטאים [מלבי"ם].
הפרשנים מסכימים כי הפסוק משתמש בלשון מליצה פיוטית כדי להעביר את המסר שאין שום דרך להינצל מידו של ה' או להסתתר מפניו, לא למעלה ולא למטה [רד"ק, מצודת דוד, חומת אנך]. רעיון הניגוד בין השאול לשמיים מזכיר את דברי דוד המלך בספר תהילים, האומר "אם אסק שמים" וגו' [רד"ק].
הפעולה יַחְתְּרוּ משמעותה חפירה בקרקע, בדומה לאדם החותר וחופר דרך קיר [מצודת ציון, רד"ק]. המונח בִשְׁאוֹל מתאר מקום עמוק באדמה או קבר עמוק [מצודת ציון, מלבי"ם]. הדימוי הוא של אנשים המנסים לעשות לעצמם מחתרת עמוקה בבטן האדמה כדי להסתתר בה [מצודת דוד, מלבי"ם]. לעומת זאת, העלייה אל הַשָּׁמַיִם אינה מתפרשת כעלייה לשמיים ממש, אלא כטיפוס אל ראשי ההרים הגבוהים והרמים ביותר שפסגותיהם נוגעות כביכול בשחקים [רש"י, מלבי"ם].
בין אם ינסו להיחבא במעמקי האדמה ובין אם יטפסו לפסגות ההרים, התוצאה תהיה זהה. ידו של ה', כלומר מאמרו וגזרתו, תשיג אותם גם במקומות המסתור המרוחקים ביותר ותוריד אותם משם [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. מטרת הלכידה וההורדה ממקומות אלו אינה רק חשיפתם, אלא מסירת הבורחים ישירות לידי אויביהם, ובכך להוכיח כי שום תחבולה אנושית לא תציל אותם מידי האומות [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם].