הפסוק ממחיש את שלטונו המוחלט של ה' על הטבע ועל ההיסטוריה, ומבהיר כי הפורענויות העתידות לבוא אינן אירועי טבע מקריים, אלא גזירה אלוהית מכוונת. התיאור נועד להוכיח כי חורבן שומרון וירושלים הוא ודאי, שכן כוחו האינסופי של ה' יכול לשנות בקלות את סדרי הבריאה [אברבנאל].
הפרשנים מסכימים כי הפתיחה של הפסוק מדגישה את מעמדו של ה' כאדון על כל צבאות מעלה ומטה [רד"ק]. כל הזעזועים שיתרחשו בארץ נובעים מהשגחתו הישירה ומגזירתו [רש"י, אבן עזרא, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
כאשר ה' מפעיל את כוחו, מתואר כי הוא הַנּוֹגֵעַ בָּאָרֶץ וַתָּמוֹג. המילה וַתָּמוֹג מתפרשת בשני אופנים עיקריים המשלימים זה את זה: גישה אחת מסבירה את המונח במשמעות של רעידת אדמה וזעזוע [רש"י, רד"ק]. גישה שנייה מפרשת זאת כלשון המסה והתמוססות [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ], מצב המהווה היפוך מוחלט לטבעה היבש של האדמה [אבן עזרא]. במובן הסמלי, זעזוע הארץ משמש משל למרד ולטלטלה שעובר העם, שאף הם מכוונים מאת ה' [מלבי"ם].
בעקבות זעזוע זה, הפסוק ממשיך ומכריז וְאָבְלוּ כָּל יוֹשְׁבֵי בָהּ. המילה וְאָבְלוּ מתפרשת כאן כלשון השחתה, חורבן ואובדן [מצודת ציון, רד"ק], הרס טוטאלי המזכיר את השמדת דור המבול [אבן עזרא]. לעומת פסוק דומה שהופיע קודם לכן בספר עמוס (ח, ח) שניסח את האובדן בלשון יחיד כתיאור כללי, כאן עובר הנביא ללשון רבים כדי להדגיש את הפגיעה הפרטית בכל תושב ותושב [רד"ק].
החלק האחרון של הפסוק מתאר את הארץ השוקעת: וְעָלְתָה כַיְאֹר כֻּלָּהּ וְשָׁקְעָה כִּיאֹר מִצְרָיִם. הארץ תוצף במים שיעלו ויכסו אותה, בדומה לאופן שבו נהר היאור במצרים עולה על גדותיו בחודש תמוז, ולאחר מכן המילה וְשָׁקְעָה מתארת את נפילתה וצלילתה של הארץ אל המעמקים [אבן עזרא, מצודת ציון, אברבנאל]. ברובד ההיסטורי והמדיני, עליית היאור ושקיעתו משמשים משל לעליית צבאות האויב שישטפו את הארץ ויגלו את העם, מהלך המנווט כולו על ידי ההשגחה העליונה [מלבי"ם, אברבנאל].