חורבנם המוחלט של פושעי ישראל נובע לא רק מעצם חטאיהם, אלא מהתכחשותם העמוקה להשגחת ה' ולעקרון השכר והעונש. הפסוק ממשיל את חַטָּאֵי עַמִּי, שהם רשעי ישראל [ביאור שטיינזלץ], לפסולת ולמוץ הנופלים מן הכברה ואין בהם כל תועלת [אבן עזרא, מלבי"ם]. עונשם של חוטאים אלו יהיה שייהרגו בחרבם של הגויים, בעוד שהצדיקים יינצלו מן החרב ויישארו בחיים [מצודת דוד]. יש המדייקים כי הנביא מכוון כאן ספציפית לאותם חוטאים בדורו שהכחישו את הפורענות, בשונה מחוטאים אחרים שרק גלו ממקומם [רד"ק].
שורש חטאם מתבטא באמירתם: לֹא תַגִּישׁ וְתַקְדִּים בַּעֲדֵינוּ הָרָעָה. הפרשנים מבארים את מילות הפסוק: תַגִּישׁ משמעו תתקרב או תתחיל לגשת [מצודת ציון, מלבי"ם], וְתַקְדִּים עניינו מהירות [מצודת ציון], והמילה בַּעֲדֵינוּ פירושה עלינו או אלינו [מצודת ציון, אבן עזרא]. כלומר, החוטאים טוענים שהרעה לא תמהר להתקרב ולבוא עליהם בגלל עוונותיהם [רש"י].
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שאמירה זו משקפת כפירה מוחלטת בהנהגת ה' את העולם. החוטאים מאמינים כי אין דין ואין דיין, וכי העולם מתנהל מעצמו ללא מנהיג [מצודת דוד, צאינה וראינה]. לשיטתם, גם אם תבוא עליהם רעה, היא אינה נובעת ממעשיהם ואינה עונש השגחתי, אלא אירוע מקרי לחלוטין [מלבי"ם, רד"ק]. מתוך תפיסה זו, לפיה הרעה לא תקדים לפגוע ברשעים לפני הצדיקים, הם מרגישים חופשיים לעשות ככל העולה על רוחם ולהיכנע לתאוות ליבם ללא חשש מפורענות [מלבי"ם, רד"ק].