שליטתו המוחלטת של ה' בבריאה, ביצירתה ובהחרבתה, עומדת במוקד אזהרתו של הנביא. הבורא שכונן את הסדר הקוסמי המופלא הוא גם זה שבידו לפרום אותו, ולכן אין לאדם כל דרך להימלט או להסתתר מפני המשפט האלוהי.
המילה מעלותו נכתבת ללא האות יו"ד אך נקראת ברבים, מעלותיו [מנחת שי, רד"ק]. מילה זו נגזרת מלשון עלייה, המבנה הבנוי ממעל. רוב הפרשנים מסבירים כי ה' בנה בשמים את עליותיו, שהם הגלגלים והרקיעים המסודרים זה מעל זה [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק]. יש המפרשים כי מדובר בגלגלי היסודות כגון הרוח, הקור והאש [אבן עזרא], או בתהליך יצירת העולם שבו חקק ה' בטבע שהמים יעלו באדים אל הרקיע ויישארו שם כעננים צרורים [מלבי"ם].
כנגד המבנה השמימי, המילה ואגודתו מתייחסת לארץ, ומבטאת עניין של קבוצה אחת המאוגדת יחד [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שמושג זה מתאר את קבוצת כלל הבריות והחיים שה' יסד על פני האדמה [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד, שטיינזלץ]. גישה נוספת מסבירה את האגודה כחיבור של יסודות הטבע השונים, כמו עפר, מים, רוח ואש, שנאגדו יחד כדי ליצור את היבשה המוצקה מתוך מי התהום [רד"ק, מלבי"ם].
חלקו השני של המשפט, הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ, מציג את כוחו הכפול של ה'. מצד אחד, מדובר בתהליך טבעי וחיוני שבו ה' מעלה את מי הים לעננים ומוריד אותם כגשם לטובת החיים [אבן עזרא, מצודת דוד]. מצד שני, טמונה כאן אזהרה חמורה: כשם שה' הציב גבול לים בבריאת העולם, כך הוא יכול לקרוא למים לעבור את גבולם, לשטוף את היבשה ולהחזיר את העולם למצב של תוהו ובוהו, כפי שעשה בדור המבול [רד"ק, מלבי"ם, שטיינזלץ]. המילים ה' שמו חותמות את הרעיון ומורות כי הכל שלו ובידו. הוא הכין לאדם את כל צרכיו כדי שייטיב את דרכיו, אך אם ימרוד, לא תועיל לו שום תחבולה להינצל [אבן עזרא, מצודת דוד].
מנגד לגישה הטבעית והפילוסופית, ישנה גישה פרשנית הרואה במשפטים אלו משל היסטורי ולאומי למצבו של עם ישראל. לפי גישה זו, הנביא אינו בא ללמד תהליכים בטבע, אלא להבהיר שאין שינוי במהותו של ה' בין זמנים של טובה לזמנים של פורענות. מעלותיו מסמלות את המעלות הרוחניות, התהילה והתפארת שה' בנה עבור ישראל. ואגודתו מסמלת את כלל שבטי ישראל, אשר יסוד קיומם הוא בהיותם מאוגדים יחד כקבוצה אחת בארץ הקדושה, שכן קבוצות הישרים הן יסוד הארץ ובזכותן העולם קיים. על פי מסורת חז"ל, עם ישראל נגאל רק כאשר הוא באגודה אחת ואינו מפורד. אולם, כאשר העם חוטא, ה' הופך את המציאות והוא הקורא למי הים. בפירוש זה, מי הים אינם מים ממש, אלא משל לאוכלוסיות רבות וצבאות אויב עצומים שה' מזמן ושופך על פני הארץ כדי להעניש את העם. בין אם ה' משפיע טובה ומרומם את עמו, ובין אם הוא מביא חורבן וגלות, ה' שמו נותר קבוע, והשינוי תלוי אך ורק במעשיהם של בני האדם [רש"י, אברבנאל].