עמוס, פרק ט׳, פסוק י״ד

הבטחת הגאולה נושאת עמה בשורה של שיקום פיזי ורוחני, שבה עם ישראל ישוב לאדמתו, יפריח את השממה ויזכה ליהנות מיגיע כפיו בביטחון וללא איום של גלות או גזל.

המילים וְשַׁבְתִּי אֶת־שְׁבוּת מתפרשות בכמה רבדים. הפירוש הבסיסי הוא מלשון שבי, כלומר ה' יעניק השקט ומרגוע לבני הגולה השבים לארצם [מצודת דוד, מצודת ציון]. עם זאת, יש הרואים בכך גם השבה של עם ישראל אל ה' [צאינה וראינה], וכן הבטחה להשבת מעלתם ומדרגתם הרוחנית והלאומית של העם כפי שהייתה בעבר [מלבי"ם].

כאשר העם ישוב, וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ. הערים שהיו שוממות וחרבות במשך תקופת הגלות ייבנו מחדש, וההבטחה היא שהפעם הם ישבו בהן ישיבת קבע ולא יגלו מהן עוד [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].

חלקו השני של הפסוק, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת־יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת־פְּרִיהֶם, בא להדגיש כי יגיעם של השבים לא יהיה לריק. בניגוד לתקופה שלפני חורבן הארץ, אז חטאו ישראל ואויביהם נהנו מתבואתם, לעתיד לבוא העם יתקן ויזרע את אדמתו, והוא לבדו ישתה את היין ויאכל את הפרי, ללא חשש שאומות זרות יגזלו את היבול [רד"ק, מצודת דוד]. הכפילות בתיאור שתיית היין ואכילת הפרי באה ללמד על כלל התנובה החקלאית; כשם שהענבים נועדו גם לאכילה וגם לשתיית היין המופק מהם, כך ההבטחה מקיפה את כל סוגי התבואות ואילנות השדה [רד"ק].