הנבואה ממחישה את חוסר התוחלת שבניסיון להימלט מהדין האלוהי, ומבהירה כי גם אובדן החירות והגלות לא יהוו עיר מקלט עבור החוטאים.
הפסוק פותח במילים וְאִם יֵלְכוּ בַשְּׁבִי, ומציג מצב שבו אנשים נכנעים מרצונם בפני האויב ומוסרים את עצמם לשבי מתוך תקווה שהדבר יעורר עליהם רחמים [מצודת דוד]. מהלך זה מושווה היסטורית לקבוצת האנשים בהנהגת יוחנן בן קרח, אשר ירדו למצרים מרצונם כדי להינצל מחרב ומרעב, אך בסופו של דבר החרב השיגה אותם דווקא שם, כפי שניבא ירמיהו [רד"ק]. מצב זה משלים את הגזרה לפיה אף פליט לא יינצל; גם אותם ניצולים שהאויב יבחר להשאיר בחיים ולקחת עמו, לא יצליחו לחמוק ממוות [מלבי"ם].
בהמשך נאמר מִשָּׁם אֲצַוֶּה אֶת הַחֶרֶב, כלומר, הפגיעה בהם לא תהיה מקרית. ה׳ יגזור עליהם שמדות והריגות גם בהיותם בשבי, והם יטופלו בהשגחה ישירה ולא יופקרו ליד המקרה [מלבי"ם]. עם זאת, יש מי שמוצא במילה מִשָּׁם גם רמז לתוצאה הסופית של התהליך, ומדמה זאת למקום שבו המים דוחים מתוכם את הרפש והטיט ששוקעים לבסוף למטה. כלומר, מתוך אותו מהלך של השמדת הרשעים, תבוא לבסוף ההרווחה [מצודת דוד].
הפסוק נחתם בהכרזה וְשַׂמְתִּי עֵינִי עֲלֵיהֶם לְרָעָה וְלֹא לְטוֹבָה. הביטוי וְשַׂמְתִּי עֵינִי משמעותו הפניית המבט ותשומת הלב, פעולה שיכולה להיות מכוונת באופן עקרוני לטובה או לרעה [אבן עזרא]. במקרה זה, הכתוב מדגיש שהמבט יופנה לרעה, כדי להבהיר שההשגחה האלוהית תתמקד בהם במטרה להענישם בעונש מדויק ומושגח [מלבי"ם].