מערכת המשפט נדרשת לזהירות עליונה כדי למנוע עיוות דין על ידי עדי שקר, המבקשים להפליל אדם חף מפשע במזימה. פסוק זה מניח את היסודות לחקירת עדים ולדיני ההזמה.
וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב
חובת השופטים היא לחקור את העדים לעומק ובחריצות, באמצעות שאלות מדויקות על זמן ומקום המעשה [העמק דבר, תורה תמימה]. עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהדרישה והחקירה המוקפדות כאן אינן מכוונות לעדים הראשונים שהעידו את עדות ההפללה, אלא דווקא לעדים האחרונים שבאים להפריך את דבריהם. רק אם העדים השניים נבדקו ונמצאו אמינים, העדים הראשונים ייענשו. לעומת זאת, אם העדים הראשונים פשוט סתרו זה את זה במהלך חקירתם הרגילה, עדותם אמנם בטלה, אך הם אינם נחשבים לעדים זוממים ואינם נענשים [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, רבנו בחיי, ברטנורא].
וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר
הפרשנים מקשים: כאשר קבוצת עדים אחת טוענת שמעשה מסוים קרה, וקבוצה שנייה טוענת שהמעשה לא קרה, כיצד יכול השופט לדעת בוודאות מי מהן משקרת? הרי לא סביר שהנרצח יופיע לפתע חי בבית המשפט ויוכיח את האמת. הפתרון לכך נמצא במסורת התורה שבעל פה, המלמדת שהפרכת העדות אינה מתמקדת בעצם המעשה, אלא בגופם של העדים הראשונים. העדים השניים באים ואומרים לראשונים: "עמנו הייתם באותו יום במקום אחר", ולכן לא יכולתם לראות את המעשה. מכיוון שהעדים הראשונים אינם נאמנים להעיד על עצמם כדי להתגונן מפני טענה זו, עדותם קורסת והם מוגדרים כשקרנים [רמב"ן, הכתב והקבלה, ביאור יש"ר]. בנוסף, למרות שהמילה עֵד נכתבה בלשון יחיד, הכלל הוא שבכל מקום בתורה מדובר בשני עדים לפחות, ואין הם נענשים עד שיוזמו שניהם יחד [רש"י, דברי דוד].
הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו
מבחינה דקדוקית, המילה הָעֵד היא שם עצם המתאר את האדם המעיד, ולא פועל המתאר את פעולת העדות. דיוק זה מלמד שייתכן שעצם המעשה שעליו העידו אכן קרה באמת, אך האדם המעיד הופך את עצמו לשקרן משום שלא באמת נכח שם בעת האירוע [מלבי"ם, הכתב והקבלה, נתינה לגר, ביאור יש"ר].
הכפילות בפסוק בין צירוף המילים עֵד שֶׁקֶר הָעֵד לבין שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו נועדה להבחין בין סוגי משפטים שונים: בדיני ממונות, אם העדים שיקרו ואמרו שראו את ההלוואה, אך החוב המדובר הוא אכן אמיתי, הם אינם נענשים, משום שבפועל לא תכננו לגרום להפסד ממוני שקרי. לעומת זאת, בדיני מכות ונפשות, גם אם הנאשם אכן ביצע את הפשע אך ביום אחר, העדים נענשים. הסיבה לכך היא שברגע שהעידו, הנאשם עדיין לא עמד לדין ולא נגזר דינו, ולכן בעצם עדותם השקרית על אותו היום הם ניסו להביא להריגתו או לענישתו שלא כדין [הגר"א, הכתב והקבלה, מלבי"ם, העמק דבר].
לבסוף, השימוש בפועל עָנָה מצביע על כך שהשקר נאמר מתוך כוונה תחילה, במזימה וזדון להרע ולהביא לעונש על אחיו, ולא מתוך טעות תמימה, כגון בלבול בתאריכים או בשעות עקב יום מעונן [ספורנו, אבן עזרא, אבי עזר].