דברים, פרק י״ט, פסוק י״ח

על מערכת המשפט לחקור ביסודיות את העדים השניים המגיעים להפריך את דברי העדים הראשונים, ולכך מכוונת הדרישה וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב. כאשר העדים המפריכים מוכיחים שהראשונים היו עמם במקום אחר באותו זמן, מתברר כי וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר, כלומר שצמד העדים שיקר לגבי נוכחותו. הכתוב מקפיד לכנותו הָעֵד כדי ללמד שייתכן שהפשע עצמו אכן התרחש במציאות, אך האדם המעיד נחשב לשקרן מכיוון שלא באמת נכח בזירה. ההדגשה כי שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו באה ללמד שבדיני עונשין העדים ייענשו על עצם הניסיון להרע לנאשם ולהביא למותו או לענישתו שלא כדין, גם אם הוא אכן ביצע את הפשע ביום אחר. השימוש במילה עָנָה מצביע על כך שהעדות לא נבעה מטעות תמימה בזיכרון, אלא ממזימה זדונית ומתוכננת להפליל את הזולת.