שמירה על גבולות רכוש אינה רק עניין ממוני ואזרחי, אלא מבטאת סדר, צדק והכרה בחלוקה האלוהית. התורה מעלה את ההגנה על גבולות הקרקע לדרגה של איסור חמור, הקשור בקשר הדוק לקדושתה של ארץ ישראל ולשמירה על השלום בחברה.
משמעות המילים לֹא תַסִּיג היא מלשון "נָסוֹגוּ אחור", כלומר איסור לדחוף ולהזיז את סימון הגבול המפריד בין החלקות אחורה לתוך שטח השכן, במטרה להרחיב את השדה האישי [רש"י, רשב"ם, ביאור יש"ר, שְׁטַיְנְזַלְץ]. מבחינה תחבירית, הפסוק משלב זמנים שונים – עבר (גָּבְלוּ), עתיד (תִּנְחַל – שבה האות חי"ת מנוקדת בפתח [מנחת שי]), והווה (נֹתֵן) – צורה אופיינית בלשון העברית כדי לתאר ציווי מתמשך ונצחי [נתינה לגר].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפסוק זה מוסיף רובד מעבר לאיסור הרגיל של "לא תגזול". אדם שעוקר גבול של חברו בתוך ארץ ישראל עובר על שני לאווים במקביל – גם גזל וגם הסגת גבול, בעוד שבחוץ לארץ עוברים על איסור גזל בלבד [רש"י, טור הארוך, רלב"ג, אדרת אליהו, ברכת אשר]. ההבדל נובע מכך שרק בארץ ישראל יש לאדם בעלות וזכות מוחלטת ונצחית על הקרקע כנחלה מדורי דורות, בניגוד לחוץ לארץ שבה הרכוש נחשב יותר כמטלטלין [תורה תמימה]. יתרה מכך, חלוקת הארץ נעשתה בהשגחה אלוהית, והזזת הגבול היא פגיעה וזלזול בחלוקה של ה', שהוא הבעלים האמיתי של הארץ [רש"ר הירש].
באשר לביטוי אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים, הפרשנים נחלקו לשני כיווני חשיבה עיקריים:
הגישה ההיסטורית-רוחנית מסבירה כי ה"ראשונים" הם אלעזר הכהן, יהושע בן נון ונשיאי השבטים שחילקו את הארץ בגורל. התורה מזהירה את האדם שלא יתלונן על חלקו, לא יוציא לעז על הגורלות בטענה שהחולקים טעו, ולא ישנה את הגבולות הישנים בסתר. חלוקה זו היא בעלת קדושה מיוחדת הקשורה לדיני שנת היובל [רמב"ן, אבן עזרא, אברבנאל, ביאור יש"ר, חזקוני, העמק דבר].
לעומת זאת, הגישה החקלאית-מעשית מפרשת שה"ראשונים" הם אומות העולם והתושבים הקדומים שישבו בארץ והיו בקיאים מאוד בטבעה. הם ידעו להגדיר במדויק איזו מידת קרקע מתאימה לגידול זיתים, גפנים או תאנים. לכן, האיסור כולל גם אזהרה שלא לנטוע עצים סמוך מדי לגבול השכן באופן שיכחיש ויהרוס את איכות הקרקע שלו, בניגוד לידע החקלאי שקבעו אותם ראשונים [ספרי, תורה תמימה].
מיקומו של הפסוק מיד לאחר פרשיית הרוצח בשגגה וערי המקלט, ולפני דיני העדים, אינו מקרי. הפרשנים מסכימים כי סכסוכי קרקעות והשגת גבולות הם גורם מרכזי למריבות, אלימות ושפיכות דמים [אבן עזרא, רבינו בחיי, צרור המור, חזקוני]. הסמיכות מהווה גם אזהרה ספציפית לבית הדין שלא ישנו ויקטינו את גבולותיהן של ערי המקלט עצמן [בעל הטורים, אברבנאל]. יתרה מזו, התורה מדגישה שכשם שה' מקפיד ומגן על חיי אדם, כך הוא מקפיד על ממונו ורכושו של האדם [אלשיך, רש"ר הירש]. ומכיוון שדיני רציחה ודיני ממונות (כמו גבולות) יכולים להתברר רק באמצעות עדים, הפסוק הבא מיד ממשיך וקובע כי "לא יקום עד אחד באיש" [בעל הטורים, צרור המור, אברבנאל, חזקוני].
מעבר למשמעות הפיזית של גבולות קרקע, הרחיבו חז"ל והפרשנים את איסור "הסגת גבול" לתחומים רבים בחיי המעשה והרוח:
בתחום הכלכלי, האיסור חל על תחרות עסקית לא הוגנת, קיפוח פרנסתו של אדם אחר, ירידה לאומנותו של החבר, או דחיקתו של אדם עני ממקומו [תורה תמימה, בכור שור].
בתחום המסורת וההלכה, האיסור מתייחס לשינוי תקנות חכמים ומנהגים קדומים. מי שמחליף בין דברי חכמים (כגון ייחוס דברי בית שמאי לבית הלל), או מי שאומר חידוש תורה ואינו אומר אותו בשם האדם שחידש אותו, נחשב כמי שמסיג את גבולות האמת והמסורת שנקבעו בעולם [ספרי, שפתי כהן, מלבי"ם, אדרת אליהו, רב שרירא גאון].
בתחום המשפחה, האיסור חל גם על מכירת קבר אבות, שכן זוהי נחלה וגבול משפחתי שאין לעקרו [ספרי, צפנת פענח, מלבי"ם, אדרת אליהו].
וברובדים העמוקים של האמונה, יש שפירשו כי הכופר בחידוש העולם ומאמין בקדמותו, נחשב כ"מסיג גבול", שכן הוא מזיז לאחור את האמונה בבריאה שהיא גבולו של הקב"ה, ומתכחש לעדותם של ה"ראשונים" – האבות ומשה רבנו – שהעידו על חידוש העולם ועל אמיתות התורה [רבינו בחיי].