דברים, פרק י״ט, פסוק כ״א

עקרון הענישה של עדים זוממים, אשר זממו להרשיע אדם חף מפשע, מושתת על מידה כנגד מידה, וזאת במטרה לנקות את העולם מן הרע ולהעמידו על הדין והצדק.

הציווי וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ מזהיר את הדיינים שלא לרחם על העד השקרן. הפרשנים מסבירים כי עלולה להתעורר נטייה לחמול על העד מסיבות שונות: שמא הוא אדם עני, שמא כוונתו לא הייתה להרע באמת, או משום שמזימתו ממילא לא יצאה אל הפועל ולכן נראה שאין טעם להענישו. יתרה מזאת, עלולה לעלות המחשבה שאם אדם אחד כבר נידון למוות, איזה תיקון או תועלת יצמחו מהריגת אדם נוסף (תורה תמימה, ביאור יש"ר, שפתי כהן). על כל אלה מורה התורה שלא לחמול על האשם. יש המוסיפים כי מי שמרחם על רשעים, סופו שיבואו עליו אויבים וייאלץ לצאת למלחמה (שפתי כהן). מנגד, גישה נוספת מדגישה את הניגוד בין פסוק זה לפרשה העוקבת: כאן במשפט אין לרחם על החייב בדין, אך ביציאה למלחמה התורה דווקא מצווה לחמול על חלשים כמו בונה בית, נוטע כרם ורך הלבב (חזקוני).

העונש המוטל על העדים מותאם במדויק למזימתם. נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ מלמד שאם זממו להוציא אדם להורג, הם יומתו בעצמם. עם זאת, עונש זה מבוצע רק אם פסק הדין של הנידון החף מפשע כבר נגמר ונחתם, אך כל עוד הוא לא הוצא להורג בפועל (תורה תמימה).

לגבי המשך הפסוק, עַיִן בְּעַיִן שֵׁן בְּשֵׁן יָד בְּיָד רֶגֶל בְּרָגֶל, קיימת הסכמה גורפת בקרב הפרשנים כי אין מדובר בהטלת מום גופני ממשי בעדים, אלא בתשלומי ממון. כלומר, אם העדים זממו לחייב אדם בפיצוי כספי על קטיעת איבר, הם אלו שישלמו את שווי האיבר. הפרשנים מביאים מספר נימוקים לכך: ראשית, מבחינה מעשית לא ניתן לשער במדויק ולבצע חיתוך איבר שיהיה זהה לחלוטין לזה שניזוק, ולכן ההיגיון מחייב המרה כספית (רלב"ג). שנית, הביטוי יָד בְּיָד נדרש כרמז לדבר הניתן מיד ליד, קרי, תשלום כסף (מזרחי, גור אריה, תורה תמימה). בנוסף, מודגש ההבדל הלשוני בין פסוק זה לפסוקים העוסקים באדם שחבל בחברו בפועל; שם התורה משתמשת במילה "תחת" (עין תחת עין), המבטאת חילופין של נזק ממשי שניטל, בעוד שכאן נעשה שימוש באות ב' (עין בעין), המצביעה על ענישת גמול טהורה על הפסד כספי שתוכנן אך לא בוצע (רש"ר הירש).

רשימת האיברים המופיעה בפסוק אינה מקרית. הפירוט נועד ללמד שדין עדים זוממים חל רק כאשר עדותם השקרנית התייחסה לעונשי מוות, מלקות או קנסות ממון, ולא למעמדות משפטיים אחרים (רש"ר הירש). כמו כן, האיברים מסודרים לפי סדר חשיבותם היורד: העין תחילה, בהיותה כלי השכל והראייה; אחריה היד, המשמשת למלאכה, לכתיבה ולחכמה; ולבסוף הרגל (רלב"ג).

מתוך ההבנה הברורה שעונשם של העדים הוא כספי בלבד והם אינם מאבדים את איבריהם בפועל, מסבירים הפרשנים את סמיכות הפסוק לפרשת "כי תצא למלחמה" המופיעה מיד לאחריו; הסמיכות באה ללמד שאדם שהוא מחוסר איבר אמיתי, פטור מלצאת לשדה הקרב (קיצור בעל הטורים, הדר זקנים, צפנת פענח).