חשבתם פעם למה לפעמים כשמישהו עובר על הכללים, דואגים שכולם ידעו מזה? התורה מספרת לנו על אנשים שבאים להעיד שקר בבית הדין כדי לפגוע במישהו אחר. כשהשופטים מגלים שהם שיקרו, הם נענשים. אבל זה לא נגמר רק בעונש שלהם. בית הדין צריך להכריז בקול רם מול כולם על מה שקרה. המטרה היא שכולם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ, כלומר יבינו כמה חמור לשקר בעדות ויפחדו לעשות זאת בעצמם. כך לומדים להתייחס לעדות בצורה רצינית, מדויקת וזהירה מאוד.
התורה לא אומרת שכל העם ישמעו, אלא משתמשת במילה וְהַנִּשְׁאָרִים. למה? כי יש אנשים, כמו גזלנים למשל, שבכל מקרה פסולים מלהעיד. לכן האזהרה הזו מכוונת רק לאנשים שנשארו, כלומר אלה שכשרים ומותר להם מבחינת ההלכה לשמש כעדים. התורה מדגישה שהכלל הזה קשור לכל סוג של עדות שקר, וקוראת לזה כַּדָּבָר הָרָע. המילה בְּקִרְבֶּךָ מלמדת אותנו שמדובר אך ורק על עדות רשמית שנאמרה בתוך בית הדין, ולא על סתם דיבורים בחוץ. ואם מישהו חושב להצטרף לעדות השקר הזו מאוחר יותר? המילה עוֹד מזהירה שגם הוא ייענש בדיוק באותה מידה. בזכות ההכרזה הפומבית הזו, אנשים מבינים את התוצאות, וכך משיגים את המטרה החשובה שהיא וְלֹא יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת, כלומר אף אחד לא ירצה יותר להעיד עדות שקר.