דברים, פרק ה׳, פסוק א׳

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל כדי לאסוף את העם ולעורר את ליבם, תוך הבהרה לדור הבנים כי ברית התורה נצחית ותקפה עבור כל הדורות. הפנייה שְׁמַע נאמרת בלשון יחיד כדי לאחד את כולם, ודורשת הבנה והפנמה של הדברים הנאמרים הַיּוֹם, רגעים ספורים לפני סיום הנהגתו של משה. הוא מכין אותם לקבל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים, שהם כללי ההתנהגות המוסרית והחברתית, הנמסרים כעת ללא הבטחת שכר כדי לחנכם לעבוד את ה' מאהבה. לבסוף הוא מצווה וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם, ובכך קושר בקשר בלתי ניתן לניתוק בין הלימוד העיוני למעשה בפועל. כל אדם מחויב ללמוד בעצמו מתוך כוונה לקיים, שכן אי אפשר לקיים מצוות כראוי מתוך בורות, ולימוד שאינו מוביל לעשייה חסר ערך.