דברים, פרק ה׳, פסוק כ״ב

בני ישראל מביעים חרדה קיומית מהמשך ההתגלות הישירה, שכן אמנם הם שרדו את המעמד החד פעמי, אך הם חוששים שחוויה מתמשכת ומצטברת תוביל למותם הוודאי. סכנה זו נובעת משני גורמים מרכזיים, כאשר הראשון הוא מראה השכינה שעלול לכלות אותם כפי שאמרו כי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת, והשני הוא האזנה לקול ה' הדורשת כוח החורג מגבולות היכולת האנושית. לכן הם מצהירים כי אִם יֹסְפִים, כלומר מוסיפים, אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' נשמתם תיפרד מגופם, ומתוך כך מתבססת אמונתם כי רק משה מסוגל לעמוד במשא הנבואה. גישה רוחנית שונה מפרשת כי העם לא חשש ממוות מיידי, אלא הביע משאלה לעתיד שלא למות ממידת הדין המסומלת באש, אלא להסתלק מן העולם מתוך תוספת של השגה רוחנית וגילוי שכינה.