הדיבר האחרון בעשרת הדיברות חודר אל תוך עולמו הפנימי של האדם, ודורש ממנו שליטה לא רק במעשיו אלא גם במחשבותיו וברגשותיו כלפי רכושו ומשפחתו של הזולת. אזהרה זו חותמת את הדיברות מתוך הבנה שתיקון הלב ויישור המחשבה הם העיקר שעליו מושתתות כל המצוות.
בניגוד לדיברות הראשונים בספר שמות, בהם הוקדם הבית לאישה, כאן מופיעה תחילה האזהרה וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ. הפרשנים מסבירים כי שינוי זה נובע מכך שיצר הרע של האדם כלפי נשים חזק וקשה יותר מכל שאר העבירות והרכוש [הטור הארוך, רמב"ן]. בנוסף, סדר זה משקף את טבעו של האדם ואת שלבי חייו: דרכו של בחור היא לחשוק תחילה באישה, ורק לאחר מכן להתאוות לבית, למקנה ולקניין. זאת לעומת הדיברות הראשונים שסודרו על פי מידת החכמה וההיגיון, שלפיהם ראוי לאדם לבנות תחילה בית ורק אז לשאת אישה [חזקוני, ביאור יש"ר].
הכתוב משתמש בשני פעלים שונים: תַחְמֹד ו-תִתְאַוֶּה. גישה אחת בקרב הפרשנים גורסת כי אין הבדל של ממש בין המושגים, ושניהם מבטאים את אותה משמעות של חמדת הלב [רש"י, ברכת אשר בשם הסמ"ג]. אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מצביעה על הבדל מהותי בין השניים, ומחלקת בין המחשבה לבין המעשה. וְלֹא תִתְאַוֶּה מתייחס לתאווה שבלב בלבד. איסור זה חל כאשר האדם חושב ומתכנן כיצד להשיג את חפץ חברו, ואף אם אינו יכול להוציא את מחשבתו לפועל בשל פחד מהשלטון או מחולשה, הוא כבר עובר על האיסור [אבן עזרא, רמב"ן, רלב"ג]. לעומת זאת, וְלֹא תַחְמֹד מתייחס לשלב המעשי, שבו האדם משתדל ונוקט פעולות כדי להשיג את מבוקשו, כגון הפעלת לחץ על חברו או הפצרות חוזרות ונשנות עד שייאלץ למכור לו את החפץ [רלב"ג, ביאור יש"ר]. התורה הוסיפה בספר דברים את איסור התאווה שבלב כדי לעקור את החטא משורשו, שכן התאווה מביאה לידי חימוד, והחימוד עלול להוביל לאונס ולגזל [רבנו בחיי, ביאור יש"ר]. פרשנות זו דוחה את התפיסה השגויה לפיה אין עונש על מחשבות הלב, שכן יישור הלב הוא תכלית המצוות [אבן עזרא].
הבחנה נוספת בין המושגים קשורה לטיבו של הדבר הנחשק. המונח חימוד שייך לדבר שיש בו שלמות ויופי עצמי שכל בני האדם מסכימים עליו, ולכן הוא נאמר ביחס לאישה. לעומת זאת, תאווה שייכת לדברים שאין בהם שלמות עצמית, אלא כל ערכם נובע מהתועלת שהם מביאים לאדם המסוים, כגון כלי עבודה או נכסים. התורה אסרה להתאוות גם לדברים אלו, כדי להרחיק את האדם מלחשוק בקנייני זולתו אפילו אם הוא סבור שלו עצמו יש צורך גדול יותר בהם [הכתב והקבלה].
לגבי אשת איש, ישנה אזהרה מיוחדת האוסרת אפילו ליהנות מראייתה, גם במצב שבו אין לאדם כל כוונה או יכולת להשיגה, איסור שאינו קיים ביחס לרכוש [העמק דבר]. כמו כן, סמיכות הדיבר הזה לאיסור עדות שקר באה להזהיר את האדם שלא יחמוד את אשת חברו ויעיד עליו עדות שקר כדי לגרום למותו ולשאת את אלמנתו [קיצור בעל הטורים].
בפירוט הרכוש, הכתוב מוסיף את המילה שָׂדֵהוּ, שלא הופיעה בדיברות הראשונים. הוספה זו מוסברת על רקע הזמן והמקום: בני ישראל עמדו כעת קרוב לכניסה לארץ ישראל, שם עתידים להיות להם שדות [קיצור בעל הטורים]. מבחינה הלכתית, אזכור השדה משמש ככלל ללימוד: כשם ששדה הוא נכס ברור שהאדם קונה ומקנה, כך איסור התאווה חל על כל דבר שניתן לקנות ולהקנות, בין אם מדובר בקרקעות ובין אם במיטלטלין [הטור הארוך, רמב"ן, ביאור יש"ר].