הבדל בולט קיים בין עשרת הדיברות שבספר שמות לאלו שבספר דברים: בעוד ששם מנומקת מצוות השבת בבריאת העולם, כאן התורה מעמידה במרכז את זיכרון שעבוד מצרים והגאולה ממנו. הפרשנים מציגים גישות שונות להבנת הקשר ההדוק שבין יציאת מצרים לבין שמירת השבת, אשר משלימות זו את זו ויוצרות תמונה רחבה של מהות היום.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששני הטעמים – בריאת העולם ויציאת מצרים – שזורים זה בזה. יציאת מצרים משמשת כהוכחה מוחשית וגלויה לכך שיש בורא לעולם, השולט בטבע ומשדד את מערכותיו כרצונו. לפיכך, אם יעלה באדם ספק לגבי חידוש העולם שעליו מעידה השבת, עליו לזכור את הנסים שראה ביציאת מצרים. כך יוצא שהשבת היא זכר ליציאת מצרים, ויציאת מצרים היא ההוכחה לאמונת השבת ולבריאה [רמב"ן, טור הארוך, אור החיים]. גישה נוספת מסבירה כי דור המדבר היה בעל השגה רוחנית גבוהה ולכן די היה לו בזיכרון מעשה בראשית, אך הדורות הבאים הוצרכו לראיה מוחשית מן ההיסטוריה הלאומית שלהם כדי לבסס את אמונתם [שפתי כהן]. כמו כן, יש המציינים כי משה רבנו יזם את יום המנוחה עוד בהיותם במצרים כדי להקל מעליהם את עול השעבוד, ולכן כאן הוא מזכיר להם את החסד הזה כדי שישמחו לקיים את המצווה [שפתי כהן].
רובד נוסף בפירוש הפסוק נוגע לממד החברתי והמוסרי של השבת. הזיכרון כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם נועד לפתח באדם אמפתיה וחמלה כלפי הכפופים לו. התורה דורשת מהאדם להעניק מנוחה לעבדו ולאמתו, בדיוק כפי שה' הניח לו מעבודת הפרך במצרים. למעשה, בכל פעם שהתורה מצווה על חמלה כלפי החלש, היא מזכירה את יציאת מצרים כבסיס מוסרי המחייב אותנו יותר משאר בני האדם [חזקוני, הכתב והקבלה, ביאור שטיינזלץ, ביאור יש"ר].
לצד זאת, הזיכרון נושא גם אופי של תנאי וברית. ה' פדה את ישראל ממצרים על מנת שיהיו לו לעבדים וישמרו את מצוותיו, ואם לא כן, לא הייתה סיבה להזכיר כאן את העבדות [רש"י, מזרחי, גור אריה, שפתי חכמים]. אולם, בניגוד לאדון בשר ודם הפודה עבד רק כדי להעביד אותו, ה' פדה את ישראל מעבודה קשה כדי להעניק להם מנוחה, ובכך שעַם ישראל שובת ממלאכה הוא מפגין את עבדותו לה' ומקבל על כך שכר [דברי דוד]. השביתה הייחודית הזו מיועדת לעם ישראל בלבד, וזו משמעות המילים עַל־כֵּ֗ן צִוְּךָ֙, שכן אומות העולם לא נצטוו על מנוחה זו [אם למקרא, ביאור יש"ר]. בנוסף, יש הרואים בשמירת השבת כפרה היסטורית על חטא מכירת יוסף, שבעטיו נגזרה על ישראל עבדות מצרים מלכתחילה, וכעת השבת משמשת כהגנה וכפרה המונעת גלויות נוספות [פני דוד].
הפרשנים מדייקים בלשון הפסוק ומבארים את ביטויי הגאולה והציווי:
הביטוי בְּיָ֥ד חֲזָקָ֖ה מתפרש כמגפה שהכתה באותם מישראל שסירבו לצאת ממצרים ולהשתעבד למלכות שמים, ואילו וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֑֔ה מרמז לחרב ולמכות הרצופות שהנחית ה' על המצרים ללא הרף וללא הפוגה [העמק דבר].
ההוראה לַעֲשׂ֖וֹת אֶת־י֥וֹם הַשַּׁבָּֽת מעוררת שאלה, שכן שבת מהותה מנוחה ואי-עשייה. יש המבארים כי המילה מבטאת את החובה להתכונן לשבת במהלך ימי החול (כגון הכנת אוכל), ובכך ההכנה עצמה נחשבת לגוף המצווה ומחדירה את קדושת השבת לכל ימי השבוע [העמק דבר]. אחרים מסבירים כי משמעות המילה היא להביא את היום למצב של שלמות ותיקון, בדומה לסיום מלאכת הבריאה. על האדם לראות את כל מלאכתו כאילו היא עשויה ומושלמת, גם אם המציאות נראית אחרת, ולשבות מתוך תחושת השלמה [הכתב והקבלה].