הקשר שבין הבורא לנבראים מגיע בנקודה זו לשיא של כמיהה, שבה מובעת משאלה להמשכיות של מצב רוחני גבוה. הרגע שבו האדם עומד ביראה מול הגדולה האלוהית הוא נדיר, והאתגר הגדול הוא לשמר את התודעה הזו לאורך זמן בתוך עולם של טבע המלא במגבלות והסתרים [ביאור שטיינזלץ].
הביטוי מִי יִתֵּן מעורר שאלה תיאולוגית עמוקה: כיצד ייתכן שהאלוקים, הכל-יכול, מביע משאלה או בקשה כאילו הדבר אינו בידו? הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפסוק זה הוא יסוד מכונן בהבנת חופש הבחירה של האדם. התורה מדברת כאן כלשון בני אדם, ומלמדת שהכול נקבע מראש מלבד יראת שמים. הקב"ה העניק לאדם את הרשות והכוח המוחלט להחליט אם להיות צדיק או רשע, ולכן היראה והבחירה בטוב אינן נכפות עליו מלמעלה [רמב"ן, אבן עזרא, הטור הארוך, חזקוני, צאינה וראינה, רבנו בחיי, רקנאטי, ביאור יש"ר, רלב"ג].
גישה ייחודית מסבירה שדווקא במעמד הר סיני, בני ישראל התעלו למדרגת מלאכים ואיבדו זמנית את יצרם הרע ואת בחירתם החופשית, כך שיראת השמים שלהם הייתה באותו רגע בידי הקב"ה. כעת, הפסוק מבטא את החזרת הבחירה לידיהם. המילים לְבָבָם זֶה לָהֶם משמעותן שכוח הרצון והשליטה חוזרים לרשותם הבלעדית, והקב"ה מייחל שיבחרו בטוב מרצונם החופשי [מלבי"ם]. לעומת זאת, יש מי שמפרש את המילה יִתֵּן לא מלשון נתינה, אלא מלשון "איתן", כלומר עוז וגבורה. לפי פירוש זה, זוהי משאלה שבני ישראל יישארו חזקים ואיתנים ברוחם כדי להילחם ביצר הרע ולא יפלו ברשתו [הכתב והקבלה].
למרות הכמיהה האלוהית, תגובתם של בני ישראל חושפת מורכבות. כאשר ה' אמר להם מִי יִתֵּן, היה עליהם להשיב בתפילה ולבקש: "תן אתה!". שתיקתם התפרשה כסוג של כפיות טובה, שכן הם הכירו בטובה אך לא רצו להתחייב ולהודות בה [תורה תמימה]. עם זאת, ברגע האמירה עצמו, כוונתם הייתה כנה וטהורה. הם לא דיברו מתוך רצון לפרוק עול, אלא מתוך יראה אמיתית, תודעה גבוהה ומוכנות שלמה לקיים את המצוות, והקב"ה ייחל שמצב נפשי זה יישאר קבוע [העמק דבר, בכור שור, ביאור יש"ר].
הפסוק כורך יחד את היראה והמעשה: לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי. החיבור הזה אינו מקרי. פחד ויראה כשלעצמם, ללא עוגן של מעשה, עלולים להוביל לתוצאות הרסניות. כך קרה בחטא העגל, שבו החרדה והפחד מאיחורו של משה הובילו את העם לחפש אמצעי מוחשי וליפול לעבודה זרה. לכן ה' מדגיש שהיראה חייבת להוביל באופן ישיר לשמירת המצוות, כדי שלא יטעו שוב מתוך פחד [אור החיים].
בסופו של דבר, המטרה של כל הדרישות הללו מנוסחת במילים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם. הקב"ה אינו זקוק לצדקתם של בני האדם, וקיום המצוות אינו מועיל לו עצמו. כל חפצו בבריאת העולם הוא אך ורק מתוך אהבה, כדי להיטיב לבריותיו [אור החיים, ביאור יש"ר, מלבי"ם]. הבטחה זו, שנועדה להם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם, יחד עם התוספת כָּל הַיָּמִים, מלמדת כי התורה ומצוותיה הן נצחיות, והקב"ה לעולם לא יבטל או ימיר אותן באחרות [רלב"ג].