במעמד הר סיני נוצר מתח עוצמתי בין הרצון לחוות את ההתגלות האלוהית לבין החרדה האנושית העמוקה מפני הקרבה אליה. משה רבנו מתאר את הרגע שבו הפך למתווך הרשמי בין ה' לבין עם ישראל, עקב חוסר יכולתם של בני העם להכיל את עוצמת המעמד.
הפרשנים נחלקים בשאלה מתי בדיוק התרחש תיווך זה שעליו מצהיר משה במילים אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם. הגישה המרכזית קובעת כי הדבר אירע במהלך מתן עשרת הדיברות עצמן. על פי גישה זו, בני ישראל שמעו והבינו מפי הגבורה רק את שני הדיברות הראשונים, אך לא יכלו לשאת את עוצמת הקול האלוהי בהמשך. לכן, בשאר הדיברות, משה היה שומע את קול ה' ומתרגם ומפרש אותו לעם, וזוהי משמעות המילה לְהַגִּיד – לפרש ולהבהיר להם כל דיבור ודיבור [רמב"ן, רבנו בחיי, ביאור יש"ר, טור הארוך]. מנגד, יש הסבורים כי משה מתייחס לתקופה שאחרי מעמד הר סיני, שבה הפך לשליח הקבוע המוסר לעם את שאר מצוות התורה, בעוד שאת עשרת הדיברות שמעו כולם ישירות [אבן עזרא, מלבי"ם]. מכל מקום, משה מדגיש כי תפקידו היה אך ורק של שליח ומעביר המסר, ולא של מחוקק מדעתו [רש"ר הירש].
הסיבה לתיווך נעוצה בחרדת העם – כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר. מבחינה פיזית, משה היה קרוב יותר למקום השכינה, בעוד שהעם התרחק לאחור למרות שהייתה להם רשות להתקרב מעט יותר [רמב"ן, טור הארוך]. יש המציינים כי אמנם נאסר עליהם לעלות ממש אל ההר, אך הפסוק מדגיש שאפילו ללא האיסור, החרדה העצומה הייתה מונעת מהם לעשות זאת [אור החיים, רלב"ג]. יראה זו לא הייתה רק פחד בסיסי מפני עונש או פגיעה פיזית, אלא יראת רומממות – הכרה עמוקה של העם באפסות החומר האנושי אל מול גדולתו וקדושתו של ה' [צרור המור]. חסרה להם מסירות הנפש שאפיינה את משה, אשר ניגש אל הערפל חרף הסכנה [העמק דבר].
סופו של הפסוק מציב קושי תחבירי, שכן הוא מסתיים במילה לֵאמֹר, אשר לכאורה תלושה מהקשרה. רוב מוחלט של הפרשנים מסכים כי פסוק זה הוא למעשה מאמר מוסגר. המילה לֵאמֹר מדלגת על הפסוק שלנו ומתחברת ישירות לפסוק הקודם ("פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם... לֵאמֹר: אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ"). החלוקה לפסוקים אינה צריכה להפריע להבנת הרצף, שכן הדיבור המקורי נאמר בשטף אחד והעיקר הוא כוונת הדברים ולא המרחק הפיזי בין המילים בטקסט [רש"י, רשב"ם, ספורנו, אבן עזרא, שד"ל, שפתי חכמים].
גישה שונה לחלוטין מציעה שהמילה לֵאמֹר מתייחסת לעם עצמו. כלומר, בני ישראל לא רק פחדו בלבם, אלא אמרו למשה במפורש: "לא נעלה כי אנו יראים מפני האש" [רמב"ן, טור הארוך].
זווית נוספת וייחודית קושרת את עמידתו של משה כמתווך להצלת העם בעתיד. מכיוון שמשה עמד לבדו קרוב לה', עשרת הדיברות נאמרו בלשון יחיד ("אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" ולא "אלוהיכם"). ניסוח זה, שנבע מעמידתו של משה באמצע, אפשר לו מאוחר יותר, לאחר חטא העגל, ללמד זכות על ישראל ולטעון כלפי ה' שהציווי "לא יהיה לך אלוהים אחרים" נאמר בלשון יחיד והופנה כביכול רק אליו, ובכך המתיק את הדין מעל העם [תורה תמימה].