מעמד הר סיני אינו רק אירוע היסטורי שהתרחש בעבר, אלא ברית חיה ומתמשכת המחייבת כל דור ודור כאילו הוא עצמו עמד שם. משה רבנו מבקש להבהיר לעם כי התורה והמצוות שייכות להם בהווה, ולא רק לדורות שחלפו.
המילים לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ מעוררות דיון רחב. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיש להבין את המשפט כאילו נכתבה בו המילה "בלבד", כלומר: ה' לא כרת את הברית עם אבותינו לבדם, אלא גם איתנו [רש"י, בכור שור, שפתי חכמים, גור אריה, חזקוני, אבן עזרא, שטיינזלץ]. מנגד, יש החולקים על כך ומסבירים את הפסוק כפשוטו, ללא תוספת מילים. לפי גישה אחת, "אבותינו" הם האבות הקדושים אברהם, יצחק ויעקב, שעמם כלל לא נכרתה הברית הספציפית הזו המבטיחה שהשכינה תשרה רק על עם ישראל [אור החיים].
גישה אחרת מסבירה כי "אבותינו" הם בני הדור שמת במדבר. מכיוון שהמתים פטורים ממצוות, הברית לא נכרתה עבור האישים הפרטיים שחיו אז ומתו, אלא עבור האומה כולה לדורותיה. פרשנים אלו מדמים את התורה לאדם הבונה גלגל ריחיים על אמת מים: הוא אינו בונה אותו עבור המים הספציפיים שעוברים באותו רגע, אלא עבור זרימת המים התמידית. כך גם הברית נועדה לדורות שיחיו וייכנסו לארץ [הכתב והקבלה, מלבי"ם, ספורנו, רלב"ג].
בחלקו השני של הפסוק, כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם, משה פונה אל הקהל החי. רבים מאלו שעמדו שם אכן שמעו את הברית מפי ה' בעצמם בהיותם צעירים מתחת לגיל עשרים [אבן עזרא, ביאור יש"ר, רבנו בחיי]. עם זאת, הברית חלה גם על אלו שנולדו לאחר מתן תורה, ועל כל הדורות הבאים עד סוף כל הדורות [העמק דבר, חזקוני], כאשר המדרש אף מתאר כיצד העוברים במעי אמם ראו את השכינה וקיבלו עליהם את התורה [חזקוני]. בנקודה זו, משה כולל את עצמו כאחד מהעם, ללא כל מעמד מיוחד או פטור מהמחויבות לברית [רש"ר הירש], ומדגיש כי הוא היה רק שליח, בעוד שהברית נכרתה ישירות מול ה' [שפתי כהן].
המילים כֻּלָּנוּ חַיִּים באות להדגיש את הנס הגדול: כולם נשארו בחיים למרות ששמעו את קול ה' מדבר מתוך האש, מעמד שעל פי דרך הטבע אדם בשר ודם אינו יכול לשרוד [אור החיים].
מבחינה לשונית ומסורת הכתוב, המילה אבתינו נכתבת חסר, ללא האות ו' לאחר ה-ב' [מנחת שי], ובמילה פֹה יש להדגיש את האות פ' בדגש חזק מטעמי דקדוק [שד"ל].