האיסור המוחלט על עבודה זרה מלווה באזהרה חמורה על ההשלכות של הבגידה בברית. ה' דורש בלעדיות מוחלטת ואינו סובלני לשיתוף של כל גורם אחר בעבודתו, ולכן הוא מתואר כאֵל קַנָּא [ביאור שטיינזלץ]. סמיכותו של תואר זה לדיבר הבא, האוסר על שבועת שקר, מלמדת כי חומרתו של הנשבע לשקר שקולה לעוון של עבודה זרה [קיצור בעל הטורים].
כחלק מהקפדה זו, ה' פֹּקֵד עֲוֹן, כלומר זוכר את חטאי ופשעי האָבוֹת [ביאור שטיינזלץ, אוהב גר]. הזיכרון והענישה חלים לא רק על החוטאים עצמם, אלא גם על השִׁלֵּשִׁים והרִבֵּעִים, שהם הנכדים והנינים. עם זאת, גורל הצאצאים לאורך ארבעת הדורות הללו נחרץ רק כאשר הם לְשׂנְאָי – כלומר, בתנאי שהבנים ממשיכים לאחוז במעשי אבותיהם והולכים בדרכם הרעה [ביאור שטיינזלץ].
הבדל דק ומשמעותי קיים בין הופעת הפסוק כאן לבין הופעתו בעשרת הדיברות שבספר שמות. בעוד שבפרשת יתרו נכתב "על שלשים", כאן נוספה אות ו' ונכתב וְעַל שִׁלֵּשִׁים [מנחת שי, צפנת פענח]. תוספת זו מעוררת דיון בשאלת רצף החטא מדור לדור: היא נועדה לבחון מצב שבו הבן לא המשיך את דרכו הרעה של האב, אך הנכד חזר וחטא. השאלה הנידונה היא האם גם במקרה של דילוג כזה, שבו רצף החטא נקטע, ה' עדיין פוקד את עוון האב על נכדו [צפנת פענח].