מעמד הר סיני חקוק בזיכרון הלאומי כאירוע היסטורי שבו תקשר הבורא באופן ישיר עם בני אדם. הכתוב מסכם את המעמד ומדגיש את אופיו הייחודי של גילוי השכינה, את תוכן המסר ואת עוצמתו.
הביטוי את הדברים האלה מתייחס לעשרת הדיברות, אך לא במובן של מילים פשוטות, אלא כעניינים נשגבים ומושגים עמוקים המהווים את יסודות התורה [אבן עזרא, אבי עזר]. יש המדייקים כי נאמר "הדברים" ולא "כל הדברים", משום שחלק מהמילים המופיעות בדיברות, כדוגמת "כאשר ציווך", לא נאמרו ישירות מפי ה' [אור החיים]. עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכל ההבדלים והתוספות המופיעים בנוסח הדיברות שבספר דברים (כמו המילה "שמור" לעומת "זכור") היו כלולים וטמונים כבר באותו דיבור אלוהי מקורי.
ההכרזה כי ה' דיבר אל כל קהלכם נועדה להבהיר כי לא מדובר בחזון נבואי של יחידים, אלא בהתגלות מוחשית שחווה העם כולו בהקיץ [מלבי"ם]. עם זאת, קיימת מחלוקת לגבי אופן השמיעה: יש הסבורים כי העם שמע את כל עשרת הדיברות ישירות מפי הגבורה, בעוד אחרים טוענים כי רק שני הדיברות הראשונים נשמעו והובנו בבירור מפי ה', ואילו השאר תווכו או פורשו להם על ידי משה [ברכת אשר].
ההתגלות אירעה מתוך האש הענן והערפל, תיאור המלמד כי האש האלוהית הייתה מוקפת ועטופה בעננים וערפל [רמב"ן]. מתוך תופעות טבע אלו בקע קול גדול. פרשנים רבים מסבירים כי מדובר בקול רם וחזק שלא נשמע כמוהו מעולם. אולם, אחרים מעמיקים במשמעות התואר "גדול" ומסבירים כי אין הכוונה רק לעוצמה פיזית, אלא לאיכותו ורוממותו של הקול. זהו קול המבטא את יקר ערכה של התורה, אשר מותאמת לכל אדם לפי שכלו והבנתו – חכמים, נשים וקטנים – וכוללת בתוכה רבבות סודות, רמזים ודברי מדע שניתן לדלות ממנה ללא קץ [הכתב והקבלה].
המילים ולא יסף זוכות למגוון רחב של פירושים, הנעים בין שתי גישות מנוגדות לכאורה: האחת טוענת שהקול לא פסק, והשנייה טוענת שהקול לא חזר על עצמו.
לפי הגישה הראשונה, משמעות המילה היא "ולא פסק". בניגוד לבשר ודם שחייב לעצור כדי לנשום, הדיבור האלוהי היה רציף ולא נקטע. יתרה מכך, בשונה מקול השופר שהלך והתחזק, קולו של ה' היה שווה, אחיד וחזק מתחילתו ועד סופו [רמב"ן, חזקוני]. במובן העמוק יותר, אי־פסיקתו של הקול מסמלת את נצחיות התורה. הקול האלוהי ממשיך להדהד ולהשפיע חכמה בכל דור ודור דרך נביאים וחכמים, וקדושת התורה אינה פוסקת לעולם [גור אריה, הכתב והקבלה, חומש קה"ת].
בנוסף, יש המציינים כי למרות עוצמתו, הקול היה ממוקד: הוא לא חרג אל מחוץ למחנה ישראל [רש"ר הירש], ולא יצר הד גשמי, מה שמלמד כי הרוחניות של הדיבור האלוהי נספגה לחלוטין בתוך המציאות החומרית של ההר [חומש קה"ת].
מנגד, הגישה השנייה מפרשת ולא יסף במשמעות של "לא הוסיף". כלומר, התגלות פומבית, המונית וגלויה בסדר גודל כזה אירעה פעם אחת בהיסטוריה ולא תחזור שוב. ה' לא יוסיף להתגלות כדי לבטל תורה זו ולתת אחרת במקומה, ובכך מובטח קיומה הנצחי של הברית [מלבי"ם]. כמו כן, ה' לא הוסיף מצוות מעבר לעשרת הדיברות באותו מעמד [חזקוני].
לבסוף, כדי לקבע את המעמד לדורות, הכתוב מסיים במילים ויכתבם על שני לחת אבנים. עשרת הדיברות נחקקו באופן שווה, חמישה דיברות על לוח אחד וחמישה על הלוח השני [תורה תמימה], כדי שיישארו כעדות כתובה, קבועה וקיימת לעולם [מלבי"ם].