הציווי עוסק בחומרת השימוש בשם ה', ומדגיש כי מעשה זה נושא עמו משקל כבד ובלתי נסלח. האיסור חורג מעבר לרמייה זדונית, ומקיף גם כל שימוש סתמי או מיותר בשם שמים, בדומה למה שכבר התבאר בעשרת הדיברות שבפרשת יתרו [העמק דבר].
משמעות המילים לא תשא את היא אזהרה שלא תישבע, והביטוי כי לא ינקה מבהיר שה' לא ימחל ולא יפטור את החוטא מעונש [ביאור שטיינזלץ].
הפסוק כופל את המילה לשוא, והפרשנים עומדים על ההבדל בין שתי ההופעות. הגישה המרכזית היא שהמופע הראשון אוסר להישבע לחינם וללא צורך, ואילו המופע השני מתייחס לשבועת שקר. ההיגיון העומד בבסיס איסור זה הוא מניעתי: אדם המרגיל את עצמו לשאת את שם ה' בחינם, אפילו כשהדבר אמת, יגיע מתוך ההרגל גם להישבע לשקר, ואז לא ינוקה מעוונו. מעבר לכך, עצם השימוש בשם ה' לחינם מהווה שימוש שאינו מבוסס על האמת [ברכת אשר על התורה].
חילול שם ה' נחשב לחטא חמור בהרבה מחטאים אחרים, ואין לו כפרה [ביאור שטיינזלץ]. חומרה זו נרמזת גם במילה לשוא, אשר נדרשת כרמז למילה "שאול", ללמד שהנשבע לשקר יורד לשאול [שפתי כהן].
סמיכותו של ציווי זה למצוות השבת המופיעה מיד לאחריו, נובעת ממושג החילול המשותף לשניהם. כשם ששבועת שקר מוגדרת בתורה כחילול השם, כך גם העבודה בשבת מוגדרת כחילול קדושתה, ובכך מודגש החיוב להיזהר מפגיעה בשני ערכים אלו [קיצור בעל הטורים].