מעמד הר סיני לא היה רק אירוע היסטורי של העברת מידע, אלא נקודת ציון שבה נוצר קשר מחייב, הדדי ונצחי בין ה' לעם ישראל. משה מזכיר אירוע זה כהקדמה וחוליה מקשרת לקראת פירוט המצוות; לאחר שהזהיר את העם באופן כללי על שמירת החוקים, הוא מבהיר כי כל המצוות מקורן באותה התגלות ישירה. מאחר שהעם הוא שביקש ממשה לשמש כמתווך לשאר המצוות מתוך פחד מאש ההתגלות, הם מחויבים לאלו שמשה מלמד אותם בדיוק כפי שהם מחויבים לעשרת הדיברות ששמעו ישירות מפי הגבורה [ביאור יש"ר].
המילה בְּחֹרֵב מכוונת להר סיני [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
מהותה של אותה בְּרִית נידונה בהרחבה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שלא מדובר במסירת ידע תיאורטי גרידא, אלא בקבלת חובות אקטיבית שיצרה קשר בלתי ניתן לניתוק [רש"ר הירש]. ברית זו כוללת את התחייבותם של ישראל לתורה, לעבודה ולגמילות חסדים, ומנגד את הבטחתו של ה' להשגיח על העם לטובה, להגן עליו ולפרנסו, הן בהנהגה טבעית והן בהנהגה ניסית מעל לטבע [העמק דבר]. גישה ייחודית מדייקת במילים ה' אֱלֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ, ומסבירה כי מדובר בברית שבה ה' התחייב להיות אלוהים באופן בלעדי לישראל, ולא להחליפם באומה אחרת או להשרות את שכינתו על אומות העולם, דבר המהווה שבח גדול לעם [אור החיים].
משה מדגיש כי הברית נכרתה עִמָּנוּ, כדי לשלול טעויות אפשריות בנוגע לתוקפה. מטבעה, ברית היא קשר תמידי ונצחי, ומשה בא לעקור את המחשבה שהברית הייתה תקפה רק לדור יוצאי מצרים שעמדו פיזית מול ההר [מלבי"ם]. העם עלול היה לחשוב שהברית נכרתה רק עם המבוגרים שמתו בינתיים במדבר בעוון המרגלים, או לחלופין שיועדה רק למנהיגים כמשה ואהרון. על כן משה מבהיר שהברית חלה על כולם: על אלו שהיו בחיים באותו זמן, על אלו שנולדו במהלך ארבעים השנים במדבר, ואף על כל נשמות הדורות העתידיים. משה מחדש עמם את הברית כעת, בעודו בחיים, רגע לפני הכניסה לארץ שבה תתקיים הברית העיקרית בהר גריזים ובהר עיבל [אלשיך, שפתי כהן]. עצם העובדה שהעם עומד חי וקיים לשמוע את הדברים היא עדות לעוצמת המעמד ההוא, שכן הם זכו להתגלות פנים אל פנים של ה', חוויה שלרוב אינה מאפשרת לאדם להיוותר בחיים, ובכל זאת הם נותרו בחיים [שפתי כהן].