דברים, פרק ה׳, פסוק ט׳

האיסור לֹא־תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם נובע מכך שה' הוא אֵל קַנָּא, הדורש בלעדיות מוחלטת בקשר שלו עם ישראל בדומה לברית נישואין שבה חוסר נאמנות מעורר כעס עז. בשל כך ה' פֹּקֵד, כלומר זוכר ומעניש כתגובה ישירה לחטאי האבות, ומשליך אותם על הצאצאים לאורך דורות: על הבנים, על הנכדים שהם שִׁלֵּשִׁים, ועל הנינים שהם רִבֵּעִים. עם זאת, העונש חל רק לְשֹׂנְאָי, כלומר כאשר הצאצאים ממשיכים בדרכם הרעה של אבותיהם, ותוספת האות וי"ו במילה וְעַל־שִׁלֵּשִׁים מעוררת את השאלה האם הענישה מחייבת רצף חטאים ישיר או שהיא עלולה לדלג מעל דור זכאי. דרישת נאמנות זו כה מוחלטת, עד שסמיכות הפסוקים מלמדת כי הנשבע לשקר בשם ה' נחשב כמי שעבד עבודה זרה.