תארו לעצמכם שאתם חווים רגע כל כך עוצמתי וגדול, עד שאתם מרגישים שאתם פשוט לא מסוגלים להכיל אותו. זה בדיוק מה שקרה לבני ישראל במעמד הר סיני. כשה' התחיל לתת את עשרת הדיברות, העם שמע את שני הדיברות הראשונים, אבל העוצמה של הקול האלוהי והקדושה הייתה פשוט חזקה מדי עבורם.
לכן, משה רבנו הפך להיות השליח שמקשר בין ה' לבין העם. הוא מזכיר להם: אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם. משה עמד באמצע, קרוב יותר לה', כדי לקבל את שאר הדיברות. התפקיד שלו היה לְהַגִּיד להם את דברי ה', כלומר לא רק לחזור על המילים, אלא ממש להסביר, לפרש ולהבהיר אותן כדי שכולם יבינו היטב.
הסיבה שמשה היה צריך לתווך ביניהם מתוארת במילים כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר. בני ישראל הרגישו יראה עמוקה מאוד. הם הבינו כמה הם קטנים לעומת הגדולה של ה', ופחדו מהאש שעל ההר. בגלל החרדה הזו הם נשארו מאחור, בזמן שמשה התקרב.
בסוף הדברים מופיעה המילה לֵאמֹר. המילה הזו בעצם מחברת אותנו בחזרה אחורה, כאילו היא מדלגת על ההסבר של משה, ומתחברת ישירות אל הדיבור של ה' כדי להמשיך ברצף אל עשרת הדיברות עצמן.