דברים, פרק ו׳, פסוק א׳

משה ניגש אל גוף נאומו ואל תכלית עשיית המצוות, ומשמש כשליח ה' לְלַמֵּד אֶתְכֶם את שאר התורה שניתנה לאחר עשרת הדיברות. המעבר מלשון יחיד, וְזֹאת הַמִּצְוָה, ללשון רבים, הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, מלמד שהשקעה במצווה אחת מובילה לקיום התורה כולה, וכן מדגיש שהחובה מוטלת על כל יחיד, אך הברכה ניתנת לאומה השלמה. יש לקיים את המצוות בשלמותן על פי כל פרטי ההלכה, כאשר סמיכות המילה מצווה למשפטים, העוסקים בדינים שבין אדם לחברו ודורשים ראייה ותבונה של שופט, פוטרת אדם עיוור מחיוב מהתורה. ייעוד המצוות, ובפרט אלו התלויות בארץ, יתממש בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה, והחובה לקיימן חלה מיד עם הכניסה אליה, עוד בטרם הסתיים הכיבוש.