דברים, פרק ו׳, פסוק י״א

עם הכניסה לארץ יזכו בני ישראל לשפע חומרי שהשאירו יושביה הקודמים, הכולל וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל־טוּב, שהם אוצרות ומיני מזון המותרים לשימוש כפי שהם ללא הכשרה מוקדמת. בנוסף יקבלו תשתיות כמו וּבֹרֹת חֲצוּבִים למים שדרשו מאמץ פיזי לחציבה בסלע הקשה, כשההדגשה אֲשֶׁר לֹא־חָצַבְתָּ נועדה למנוע קניין אוטומטי של דברים אסורים בעל כורחם. שפע זה מהווה היתר הלכתי חריג לתקופת הכיבוש, שבו הותרו מאכלים אסורים ויבול של כְּרָמִים וְזֵיתִים הנגוע באיסורי חקלאות, למעט דברים הקשורים לעבודה זרה. קיימת מחלוקת אם ההיתר להשתמש בשלל המלחמה עד למצב של וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ הוגבל רק למצבי רעב ופיקוח נפש כדי לשמור על כוחם של הלוחמים, או שניתן באופן גורף גם ללא צורך קיומי.