מערכת היחסים בין ה' לעם ישראל היא קרובה, בלעדית וישירה, מציאות שמביאה עמה רוממות רוחנית עצומה לצד סכנה קיומית חמורה.
המונח אֵל קַנָּא מתאר את ה' כמי שאהבתו לעמו תובעת בלעדיות מוחלטת, ללא סובלנות כלפי עבודת אלוהים אחרים [ביאור שטיינזלץ]. תכונה זו נמשלת לבעל המספק לאשתו את כל צרכיה בהשגחה פרטית, ומקנא כאשר היא פונה לאחרים. בניגוד לעמים אחרים הנתונים לשליטת מערכות הטבע והכוכבים, עם ישראל מונהג בהשגחה אלוהית ישירה, ולכן קנאת ה' מופנית דווקא כלפיו [מלבי"ם].
הפרשנים מציעים כמה זוויות להבנת המילים יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ. עולה התמיהה מדוע שה' הכל יכול יקנא באלילים חסרי משמעות. התשובה טמונה בכך שהנשמה שבאדם היא חלק אלוהי. כאשר אדם משתחווה לאליל, הוא אינו משפיל רק את עצמו, אלא מבזה את החלק האלוהי השוכן בקרבו, ובכך פוגע בכבוד שמים [אלשיך]. מנגד, ייתכן שהנטייה לעבודה זרה אינה נובעת מרצון להחליף את ה', אלא מתחושה שהוא מרומם מדי ולכן יש צורך במתווכים. ההדגשה שה' נמצא ממש בתוך העם באה לשלול צורך זה ולהזכיר שכבודו של ה' שוכן בארץ וקרוב לאדם [אלשיך].
הנוכחות האלוהית הקרובה מסבירה גם את האזהרה החמורה פֶּן יֶחֱרֶה אַף, כלומר שמא יכעס ה', וְהִשְׁמִידְךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. דווקא בזמנים שבהם שכינת ה' מורגשת בעוצמה בתוך המחנה, כמו בשעות מלחמה, הסכנה לכליון מהיר בעקבות חטא גדולה בהרבה מאשר בימי שלום שבהם כעסו של ה' מושהה יותר [העמק דבר]. בנוסף, אל לו לעם לסמוך על כך שניצל בעבר מהשמדה, כפי שקרה בחטא העגל. אמנם באותה עת ניצלו ישראל בזכות הצדיקים שהיו בקרבם, אך אירועים נסיים אינם מתרחשים בכל עת, וחטא עתידי עלול להוביל לחורבן מוחלט [אלשיך].