פסוק זה חותם את התשובה שיש למסור לדורות הבאים אודות טעמי המצוות, ומגדיר את המהות והגישה הנפשית הראויה בקיום התורה.
המושג וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ מתפרש במספר רבדים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה "צדקה" מכוונת לשכר או לזכות שנקבל בגין מעשינו. עם זאת, מתעוררת השאלה מדוע השכר מכונה "צדקה". ההסבר לכך הוא שמאחר ואנו עבדי ה׳, חובה עלינו לשרת את אדוננו ללא ציפייה לתמורה; לכן, כל תגמול שה׳ מעניק לנו אינו תשלום חובה על פי שורת הדין, אלא חסד וצדקה מאיתו [הטור הארוך, הכתב והקבלה]. שכר זה אינו חומרי, אלא מכוון בעיקרו לחיי הנצח ולזכות בעולם הבא [אבן עזרא, ספורנו, הכתב והקבלה].
מעבר לשכר, קיום התורה נחשב לצדקה משום שזהו המעשה הצודק והראוי לנפשנו [רלב"ג, שטיינזלץ], וכאשר נשמור את החוקים, יראו כל העמים שאנו אומה צדיקה [אבן עזרא]. זכות זו מהווה פתחון פה וסנגוריה עבורנו כנגד מידת הדין [בכור שור], וממשיכה עלינו אור עליון, רוח חן ושמחה ממרומים [ביאור יש"ר]. השמירה על המצוות אינה מועילה רק לנו, אלא כביכול גם לה׳, בדומה למלך שהפקיד מרגלית יקרה בידי אדם – שמירתה היא טובה לשניהם [שפתי כהן]. הבטחה זו לשכר נועדה מבחינה חינוכית למשוך את לבם של הבנים ליראת שמים [חזקוני], וכשם שמצוות מתן צדקה מוכיחה שהאדם מתברך למרות החיסרון הכספי לכאורה, כך היא משמשת מופת לכך שכלל המצוות מביאות טובה וברכה [אדרת אליהו].
הפסוק ממשיך ומפרט את אופן הקיום הראוי: כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת. הכפילות של שמירה ועשייה מלמדת שככל שנדקדק יותר בפרטי המצוות ובהכנות אליהן, כך תתרבה זכותנו, שכן השכר ניתן לפי גודל המאמץ [העמק דבר]. השימוש במילה "מצווה" יחד עם פועל של "שמירה" מצביע על הדרגה הגבוהה ביותר של עבודת ה׳: לא עבודה מתוך יראת העונש כעבד המשרת את רבו, אלא עבודה מתוך אהבה שלמה, התלהבות ושמחה, כבן המקיים את רצון אביו [אור החיים, הכתב והקבלה]. המצוות עצמן הופכות לעדות הנכנסת לפני ולפנים מול ה׳ [בעל הטורים].
הדרישה לקיים את המצוות לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ מדגישה את טוהר הכוונה. משמעותה היא עשיית המצוות ללא כל פנייה אישית או מניע חיצוני, אלא אך ורק לשם ה׳, מפני שכך ציווה [אור החיים, הכתב והקבלה]. תפיסה זו משנה את מהותם של המשפטים השכליים והחברתיים שבתורה; עלינו לקיים אותם לא משום שהשכל האנושי מחייב זאת לשם שמירת הסדר המדיני, אלא משום שהם ציווי אלוהי. גישה זו מעלה את המשפטים החברתיים לדרגת "צדקה" – מצוות שבין אדם למקום המקנות שלמות לנפש [מלבי"ם]. יתרה מכך, המילים "כאשר ציוונו" מורות על חובה לקיים את הציווי האלוהי בדיוק כפי שניתן, ללא כל זכות לשנות, לעקור או לחדש בו דבר [רש"ר הירש]. מנגד, יש המפרשים את המונח "לפני ה׳" כהנחיה גיאוגרפית, המכוונת למצוות מסוימות שחובה לקיים דווקא במקום הנבחר, הוא בית המקדש [רלב"ג].