מערכת היחסים שבין האדם לבוראו בנויה משלבים הולכים ומתפתחים, המתחילים ברובד הפנימי של הלב, עוברים למעשה הפיזי, ומגיעים עד לביטוי המילולי המחייב ביותר. לאחר שהתורה ציוותה קודם לכן על אהבת ה', היא עוברת להגדיר את חובת היראה, העבודה והשבועה, תוך יצירת קשר הדוק ביניהן.
אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא
היראה באה להשלים את מדת האהבה. בעוד האהבה מקרבת את האדם, היראה נועדה להרתיע אותו מחטא ומעונש [רמב"ן, טור, רבנו בחיי]. למעשה, יראה אמיתית נובעת מתוך האהבה עצמה; כאשר האדם אוהב את ה' ומכיר בגדולתו ובנוראותיו, מתעוררת בו יראת כבוד טבעית המונעת ממנו לעשות דבר שלא ייטב בעיני בוראו [שפתי כהן, ביאור יש"ר].
היראה מתבטאת בהימנעות מלעבור על מצוות לא תעשה [אבן עזרא], ובהכרה המוחלטת כי כל ההצלחה והשפע תלויים אך ורק בה' [מלבי"ם]. גם כאשר אדם זוכה לטוב ולשפע, עליו לזכור שהכול ניתן לו על מנת שיעבוד את בוראו [בכור שור]. בנוסף, המילה אֶת באה לרבות ולהוסיף מעגל נוסף של יראה – החובה לנהוג כבוד ויראה גם בתלמידי חכמים [הכתב והקבלה, תורה תמימה].
וְאֹתוֹ תַעֲבֹד
לאחר יראת הלב, מגיעה העבודה המעשית. משמעותה היא הכנעה וביצוע רצון ה' כעבד השומר את מצוות אדוניו, מתוך הבנה שהאדם נגאל מבית עבדים כדי להיות עבד לה' [רמב"ן, טור, רלב"ג, מלבי"ם, ביאור יש"ר]. עבודה זו באה לידי ביטוי בקיום מצוות עשה [אבן עזרא].
הפרשנים מצביעים על שלושה אפיקים מרכזיים שבהם מתקיימת עבודה זו: עבודת הקורבנות בבית המקדש, לימוד התורה וההגות בה, והתפילה, שדרכה האדם מכיר בכך שהוא תלוי לחלוטין בבוראו לשם מילוי צרכיו [רמב"ן, טור, רלב"ג, ביאור יש"ר]. בדרגה הגבוהה ביותר, העבודה מקיפה את כל הווייתו של האדם, כך שאפילו צרכיו הגופניים, כמו אכילה ושינה, נעשים לשם שמיים וכדי לאגור כוח לעבודת ה' [רמב"ן].
וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ
סוגיית השבועה מעוררת דיון מהותי בין הפרשנים. גישה אחת רואה בכך מצוות עשה: כאשר אדם נדרש להישבע בבית דין כדי לאמת דבר, ישנה חובה להישבע דווקא בשם ה', שכן הדבר מבטא כבוד, גדולה והכרה בהשגחתו [מזרחי ומיני תרגומא בדעת הרמב"ם].
אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאין כאן ציווי להישבע, אלא אזהרה והגבלה: התורה אינה מעודדת שבועות, אך אם המציאות מחייבת את האדם לכרות ברית או לאמת את דבריו, עליו להישבע אך ורק בשם ה' ולא בשם אלוהים אחרים או כוחות טבע [רמב"ן, טור, אבן עזרא, רבנו בחיי, בכור שור, ביאור יש"ר, תורה תמימה].
יתרה מכך, הפרשנים קושרים את השבועה לשני החלקים הקודמים של הפסוק. ההיתר להישבע בשם ה' מותנה בכך שהאדם כבר רכש את מידות היראה והעבודה. רק אדם שירא את ה' באמת, ייזהר בכבוד השבועה ולא יוציא שם שמיים לבטלה או לשקר [רש"י, רמב"ן, רבנו בחיי, מזרחי, רא"ש, גור אריה, משכיל לדוד, דברי דוד, רש"ר הירש].
לצד זאת, ישנם מצבים שבהם השבועה משמשת ככלי חיובי: אדם רשאי להישבע כדי לזרז את עצמו לקיים מצווה או כדי להתגבר על יצר הרע, כפי שמצינו אצל אברהם ובועז [צאינה וראינה, מיני תרגומא]. מנקודת מבט רגשית, לעיתים השבועה בשם ה' נובעת מתוך אהבה עצומה וחיבור עמוק, בדומה לאדם שנשבע בחיי בנו אהובו מרוב חיבה שרוחש לו [שפתי כהן], ובכך הוא מראה לכל סביבתו שהוא קשור ומושבע לבוראו [חזקוני, רש"ר הירש].