דרישת התורה לאהוב את ה' מהווה עליית מדרגה רוחנית, המעתיקה את מוקד הקשר שבין האדם לבוראו מיראה לאהבה. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שיש הבדל תהומי בין השתיים: אדם העובד מתוך יראה בלבד, עלול לנטוש את עבודתו ברגע שהיא הופכת לטורח עבורו. לעומת זאת, העובד מאהבה פועל מתוך שמחה ורצון פנימי עמוק לעשות את הטוב בעיני ה', מתוך הכרה שאין תכלית נשגבת מזו [רש"י, ספורנו, רמב"ן].
אהבה זו אינה נשארת בגדר רגש מופשט או חקירה שכלית מנותקת מהעולם, אלא חייבת לבוא לידי ביטוי במעשים של צדק ומשפט בחברה האנושית [שד"ל]. יתרה מכך, מהות האהבה היא לגרום לכך ששם ה' יתאהב על הבריות, על ידי כך שהאדם יתנהג ביושר, ישא ויתן באמונה וידבר בנחת עם סביבתו [תורה תמימה, רבנו בחיי]. מסיבה זו בחרה התורה במילה וְאָהַבְתָּ ולא במילה "וחשקת"; בעוד שחשק מתאר אובססיה המנתקת את האדם מצרכי החיים הבסיסיים כשינה ואכילה, האהבה מאפשרת לאדם לחיות את חייו בעולם הזה, תוך חיבור עמוק לבורא בכל פעולותיו [רבנו בחיי].
כדי להקיף את שלמות האהבה הנדרשת, התורה פורטת אותה לשלושה רבדים:
בְּכָל לְבָבְךָ
הלב מסמל את משכן השכל, הדעת והכוח המתאווה [אבן עזרא, רמב"ן]. הדרישה היא לאהוב את ה' בשני היצרים – היצר הטוב והיצר הרע [רש"י]. אהבה ביצר הטוב משמעותה קיום המצוות השכליות והמוסריות מתוך טוהר כוונה, ואילו אהבה ביצר הרע משמעותה כבישת הנטייה הטבעית וקיום החוקים שאין להם הסבר שכלי, מתוך התגברות על ההתנגדות הפנימית [הכתב והקבלה]. בנוסף, המילה "לבבך" בעלת שתי אותיות בי"ת באה ללמד שעל הלב להיות שלם ולא חלוק; אסור שתהיה לאדם מחשבה כפולה או ספק המרחיק אותו מה' [רש"י, בכור שור, חזקוני]. מאחר שהלב הוא האיבר הראשון שנוצר באדם והאחרון שמת, האהבה צריכה ללוות את האדם מנשימתו הראשונה ועד רגעו האחרון [רבנו בחיי].
וּבְכָל נַפְשְׁךָ
נפש האדם היא רוחו המשכלת וחיותו [רמב"ן, שד"ל]. רוב הפרשנים מסכימים כי משמעות ציווי זה היא מסירות נפש מוחלטת: על האדם לאהוב את ה' אפילו אם הדבר עולה לו בחייו, ובלבד שלא ימיר את דתו [רש"י, רשב"ם, תורה תמימה].
וּבְכָל מְאֹדֶךָ
למילה "מאוד" ניתנו מספר ביאורים. ברמה הלשונית, הכוונה היא לאהוב את ה' "מאוד מאוד", כלומר להרבות באהבתו ככל היכולת [אבן עזרא, רמב"ן, חזקוני].
עם זאת, הפירוש המרכזי והנפוץ הוא לאהוב את ה' בכל הממון והרכוש. הסיבה שהתורה הוצרכה להוסיף זאת לאחר שכבר דרשה את מסירת הנפש, היא שישנם אנשים שממונם חביב עליהם יותר מגופם [רש"י, ברטנורא]. אהבה זו מתבטאת, בין היתר, בנכונות להוציא ממון רב כדי לקיים מצוות בהידור [רבנו בחיי], ובשילוב אהבת ה' בכל העסקים ומשא ומתן החומרי [הכתב והקבלה].
פירוש נוסף דורש את המילה מלשון "מידה": על האדם לאהוב ולהודות לה' בכל מידה ומידה שהוא מודד לו, בין אם זו מידה טובה ובין אם זו פורענות וקושי [רש"י, תורה תמימה].
מעבר לפשט, הפרשנים מזהים בפסוק הקבלות רעיוניות עמוקות למעגלי החיים ולטבע האדם:
יש שפירשו כי שלושת חלקי הפסוק מקבילים לשלושת האבות: בְּכָל לְבָבְךָ כנגד אברהם שהמשיך את לבבות האנשים לאמונה; וּבְכָל נַפְשְׁךָ כנגד יצחק שמסר את נפשו בעקידה; וּבְכָל מְאֹדֶךָ כנגד יעקב שהפריש מעשר מכל ממונו [קיצור בעל הטורים, רבנו בחיי].
מבחינה פסיכולוגית, הציווי מקביל לשלוש תקופות בחיי האדם: "בכל לבבך" מכוון לימי הבחרות בהם הדם רותח והיצר גובר; "בכל נפשך" מכוון לשנות העמידה בהן האדם מיושב בדעתו; ו"בכל מאדך" מכוון לימי הזקנה, בהם כוחו הפיזי נחלש והוא נוטה לדאוג ולחוס על ממונו [שפתי כהן].
ברובד נוסף, הפסוק בא לתת מענה לשלושת הרצונות המרכזיים של האדם בעולם: ילדים, חיים ופרנסה. התורה מבקשת מהאדם להעריך את אהבת ה' באותה עוצמה כאילו הוענקו לו כל משאלות ליבו (ילדים), כל נפשו (חיים), וכל מאודו (עושר), ואף להמשיך לאהוב אותו גם אם אלו נלקחים ממנו [אור החיים].