האמונה השלמה אינה נשענת על התניות או על דרישה להוכחות מתמידות, אלא על מסירות פנימית שאינה תלויה בדבר. מוקד הציווי בפסוק זה הוא שלילת האמונה המותנית והמעבר מציפייה לנסים גלויים לעבודת ה' מתוך אהבה והשלמה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאיסור לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' מכוון נגד עבודת ה' על תנאי. אסור לאדם לומר בלבו שיקיים את המצוות רק כדי לבחון אם יזכה להצלחה ולשכר, מתוך מחשבה שאם ייטיב לו ה' ימשיך לעובדו, ואם לאו – יפרוש [רמב"ן, הטור הארוך, רבנו בחיי, בכור שור, צאינה וראינה, מלבי"ם]. תחת זאת, על האדם לעבוד את ה' מתוך אהבה שלמה, ולקבל באמונה גם זמנים של צער ואסון, שכן דרכי הצדק האלוהי נסתרות מהשגת האדם [רמב"ן, הטור הארוך, רבנו בחיי]. יתרה מזאת, אין לקיים מצווה מסוימת רק כדי לבחון אם השכר המובטח עליה יתגשם, שכן ייתכן שחובות נסתרות של האדם מונעות את קבלת השכר, והדבר עלול להוביל אותו לכפירה [תורה תמימה]. עם זאת, ישנו יוצא מן הכלל אחד: מותר לנסות את ה' בתחום הצדקה והמעשרות, כפי שמובטח בספר מלאכי [רבנו בחיי]. כמו כן, מותר לאדם לתת צדקה על מנת שיתרפא בן משפחתו, כל עוד הדבר נעשה מתוך תפילה עמוקה ולא מתוך הצבת אולטימטום או מבחן לה' [מלבי"ם].
רובד נוסף של האיסור נוגע לדרישת הוכחות ונסים. לאחר שאמיתות התורה ונבואת משה כבר הוכחו בעבר באותות ומופתים, נחשב הדבר לעוון לדרוש נסים נוספים או להעמיד למבחן נביא שכבר הוחזק כנביא אמת [רמב"ן, הטור הארוך, רלב"ג, מלבי"ם]. ה' אינו עושה נסים לכל אדם ובכל עת [רמב"ן, הטור הארוך]. תקופת הנסים הגלויים ביציאת מצרים נועדה רק לבסס את האמונה בראשית דרכו של העם; משזו בוססה, על האדם לחדול מדרישת הוכחות על טבעיות, ולהכיר בנוכחות ה' ובהשגחתו בתוך המהלך הרגיל של הטבע וההיסטוריה [רש"ר הירש]. לכן, גם בעת צרה או מלחמה, יש לבקש את עזרת ה' מתוך אמונה, ולא כבדיקה או כניסיון להוכיח את קיומו ויכולתו [העמק דבר, ביאור שטיינזלץ].
הכתוב מזכיר את חטא העבר במילה בַּמַּסָּה. הפרשנים מסבירים כי מדובר בשם של מקום ספציפי (רפידים), שנקרא כך על שם המאורע שהתרחש בו מיד לאחר יציאת מצרים [רש"י, אבן עזרא, שד"ל, רבנו בחיי, ברכת אשר]. מבחינה דקדוקית, האות בי"ת במילה ניקודה בפתח, להורות על ה"א הידיעה, כלומר, באותו מקום ידוע ומוכר [אבן עזרא, שד"ל, מנחת שי, רבנו בחיי, חזקוני, ברכת אשר]. באותו מאורע, העם דרש מים עוד בטרם צמא באמת [העמק דבר] או ללא צורך קיומי דוחק [רלב"ג], והציב תנאי: "היש ה' בקרבנו אם אין?", כלומר, אם ה' יספק לנו מים בנס נלך אחריו, ואם לא, נעזוב אותו [רמב"ן, רש"י, אבן עזרא, הטור הארוך, רבנו בחיי, חזקוני]. הפסוק מזהיר את הדורות הבאים לבל יחזרו לעולם על דפוס זה של אמונה מסופקת ותלויה בדבר.