טבעו של האדם מוביל לא פעם לשאננות רוחנית דווקא בעיתות של הצלחה חומרית. המעבר החד מעוני וממצוקה אל שפע ושלווה טומן בחובו סכנה עמוקה של שקיעה בתאוות ושכחת המקור לאותו השפע. האזהרה המהדהדת כאן משמשת כעוגן תודעתי, הדורש מהאדם להשתמש בזיכרון העבר הקשה ככלי לעורר הכרת הטוב בעתיד המזהיר.
האזהרה פֶּן תִּשְׁכַּח מתמקדת בסכנה הרוחנית הטמונה בעושר. הפרשנים מסכימים כי כאשר אדם זוכה בטובה בקלות וחי בשלווה, הוא עלול להימשך אחר תאוותיו ולשכוח את בוראו [ספורנו, בכור שור]. כדי למנוע זאת, על האדם לזכור את ימי עוניו ומרודו דווקא מתוך השפע. ההתבוננות על ימי הרעה בעת תקופה של טובה, ממחישה את גודל החסד שנעשה עמו ומעוררת אותו להודות לה' ולעבדו נאמנה [רבנו בחיי, צאינה וראינה]. מעבר לכך, יש הרואים באזהרה זו כלל רחב לכל אדם, לבל ייתן לשום מצב או שעה לגרום לו לשכוח את ה' [העמק דבר]. סכנת השכחה מקבלת משנה תוקף לאור החשש מעבודה זרה; מכיוון שבשעת כיבוש הארץ הותר לישראל לאכול ממאכלי הגויים שנאסרו עליהם בשגרה, התעורר החשש שמא יטעו לחשוב שגם האיסור על עבודה זרה הותר זמנית, ולכן נדרשה אזהרה חמורה זו [דברי דוד].
הצירוף מִבֵּית עֲבָדִים מוסבר על ידי הפרשנים במספר רבדים. במישור המעשי, הביטוי מדגיש את הפער העצום במצבם של ישראל: ממציאות של עבדות שבה לא היו להם ערים ובתים משלהם, הם עתידים להיכנס לארץ מלאה בכל טוב [אבן עזרא, רבנו בחיי]. מבחינה לשונית, הכוונה היא פשוט למקום שבו היו שרויים במצב של עבדות [רש"י].
דיון נרחב עולה סביב השאלה למי בדיוק היו ישראל משועבדים במצרים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שישראל לא היו עבדים לעבדים, כלומר הם לא היו משועבדים לאזרחים המצריים, אלא היו עבדיו הישירים של פרעה המלך בלבד [שפתי חכמים, גור אריה, חזקוני, מזרחי]. לפרט היסטורי זה ישנה משמעות תיאולוגית עמוקה הנוגעת לאיסור עבודה זרה: כשם שבמצרים היו ישראל נתונים תחת ידו של השליט העליון בלבד ולא תחת עבדיו, כך גם ביציאתם לחירות עליהם להיות כפופים ולעבוד אך ורק את ה' לבדו, ולא שום כוח משני או שרים של מעלה המשמשים כעבדיו [דברי דוד].