דרישת הכתוב כאן מקיפה וחודרת, ואינה מסתכמת בציות טכני בלבד, אלא קוראת להתמסרות מוחלטת לכלל רבדי התורה מתוך אמונה וטוהר כוונות. הכתוב מחלק את הוראות התורה לשלוש קטגוריות מרכזיות: מִצְוֹת, וְעֵדֹתָיו ווְחֻקָּיו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שחלוקה זו מייצגת את סוגי ההוראות השונים שניתנו לישראל.
מִצְוֹת מתייחסות למצוות השכליות וההגיוניות, וכן לחובות המעשיות של האדם בעולמו [רבנו בחיי, רש"ר הירש].
וְעֵדֹתָיו הן מצוות המשמשות כעדות לאלוהות ולבריאת העולם, כדוגמת הנסים שנעשו לישראל ומונצחים בחגים כמו פסח וסוכות [הטור הארוך, ביאור יש"ר, רבנו בחיי]. גישות נוספות רואות בעדויות את העקרונות המבססים את ההכרה הרוחנית של האדם [רש"ר הירש], או אזהרות ומצוות לא תעשה [חזקוני].
וְחֻקָּיו הם החוקים שאין להם טעם גלוי ונועדו להציב גבולות מוסריים לחיי החומר. חובה לקיימם מתוך אמון מוחלט בצדקתו של ה', גם ללא הבנת מטרתם וללא צורך להעמיד את ה' בניסיון [רבנו בחיי, הטור הארוך, רש"ר הירש]. מעניין לציין כי המילה "משפטים" נעדרת מפסוק זה. הסיבה לכך היא שהפסוק נאמר לקראת הכניסה לארץ והיציאה למלחמה, זמן שאינו מתאים לפלפולים משפטיים מורכבים, אלא דורש היצמדות להלכות קבועות וברורות [העמק דבר].
הכפילות במילים שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן מדגישה את הצורך בזהירות יתרה, במיוחד בעת מלחמה, שבה עול התורה והמצוות עלול להתרופף. שמירה זו כוללת גם את החובה לקבוע אנשים שילמדו תורה, שכן לימוד התורה מהווה סגולה רוחנית להצלחה בקרב [העמק דבר]. בנוסף, השמירה דורשת להציב סייגים ומשמרת למצוות [אלשיך], ולהקפיד שאף פרט לא יאבד או יישכח [רש"ר הירש]. יש הדורשים את המילה כאילו נכתבה "תישמרון" – כלומר, קיימת כאן הבטחה: אם תשמרו על התורה, התורה תשמור על נשמתכם [שפתי כהן].
הפסוק מסתיים במילים אֲשֶׁר צִוָּךְ. המעבר מלשון רבים ("תשמרון") ללשון יחיד ("צוך") מלמד כי אף שהאחריות לשמירת המצוות מוטלת על כל יחיד ויחיד, התורה ניתנה לאומה כולה כגוף אחד [רש"ר הירש]. מילים אלו גם מתוות את המניע הראוי לעבודת ה': יש לקיים את המצוות לא על מנת לקבל שכר, אלא אך ורק מפני שכך ה' ציווה [מלבי"ם, שפתי כהן, אלשיך].
מבחינה רעיונית רחבה, הפרשנים מצביעים על כך שהפסוק מציג חלוקת תפקידים בין ישראל לה'. על האדם מוטלת המלחמה הפנימית ביצר הרע והשמירה על המצוות. כאשר האדם עושה את שלו, פועל לשם שמים ומתנהג לפנים משורת הדין, ה' לוקח על עצמו את המלחמה החיצונית והודף את האויבים הפיזיים [אלשיך]. בסופו של דבר, שמירה מדוקדקת וטהורה זו היא המובילה להצלחת הנפש ולירושת הארץ [רלב"ג].