העברת מסורת התורה מדור לדור מעוררת באופן טבעי סקרנות ורצון להעמיק במהות המצוות. התורה צופה פני עתיד ומציגה שאלה אנליטית ומפורטת של בן המבקש להבין את פשר המערכת ההלכתית המקיפה את חייו, ואת החלוקה הפנימית של מצוותיה.
המילה מָחָר מתייחסת לעתיד, לזמן שבו הדור הצעיר כבר לא חווה בעצמו את יציאת מצרים ומעמד הר סיני, או לתקופה שבה העם כבר יהיה מיושב בבטחה בארצו. הפרשנים מסכימים כי שואל זה הוא ה"בן החכם" המוכר מההגדה של פסח. בניגוד לבן הרשע השואל בהתרסה, חכם זה חושב ומעמיק בפרטי המצוות לפני עשייתן. העובדה שהוא שואל במילה אֶתְכֶם אינה מעידה על כך שהוא מוציא את עצמו מן הכלל, אלא נובעת מכך שעדיין לא הגיע לגיל מצוות או פשוט משום שלא נולד בשעת ציווי התורה. ההוכחה הברורה לכך שהוא מקבל על עצמו את עול מלכות שמים היא השימוש שלו בביטוי אֱלֹהֵינוּ, הכולל גם אותו [רא"ש, הדר זקנים, דעת זקנים, חזקוני, קונטרס חיבה יתירה].
באשר למהות השאלה עצמה, קיימות במקורות מספר גישות. גישה אחת מסבירה שהבן תוהה על עצם העול המיוחד שהוטל על עם ישראל: מדוע נבדלנו משאר האומות במערכת ציוויים כה סבוכה, ומדוע לא היה די במצוות בני נח הבסיסיות והפשוטות [אבן עזרא, ספורנו, ביאור יש"ר]. פרשנות אחרת מציעה שהבן תמה מדוע אנו עושים זכר רב כל כך דווקא ליציאת מצרים, ולא לנסים שנראים גדולים יותר בעיניו, כמו כיבוש ארץ כנען והשמדת מלכיה [אלשיך]. מנגד, יש המפרשים כי השאלה נסובה דווקא על התורה שבעל פה; הבן רואה שהעם מקיים ריבוי של אזהרות, פרטים והכנות למצוות שאינם מפורשים בתורה שבכתב, והוא מבקש להבין את מקורה והצדקתה של מסורת מורחבת זו [העמק דבר, אם למקרא].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מתמקדת בחלוקה המדויקת שהבן עושה לשלושה סוגי מצוות, המאפיינים במיוחד את הלכות חג הפסח אך תקפים לכלל התורה. הָעֵדֹת הן המצוות המשמשות כסמלים וזיכרון לנסים ההיסטוריים ולייחוד ה', כגון שבת, חגים, מצה, תפילין ומזוזה. הַחֻקִּים הם הדינים המעשיים שטעמם נסתר מהשכל האנושי, כמו איסור שעטנז, בשר בחלב ודיני הקרבנות. ואילו הַמִּשְׁפָּטִים הם הדינים שבין אדם לחברו, המבוססים על מוסר, היגיון וצרכי קיום החברה, כגון דיני נזיקין וגזל. בתורת החסידות מוסבר כי חלוקה זו משקפת רבדים שונים של גילוי אלוהי: המשפטים המובנים לשכל משקפים את האור האלוהי הממלא את הבריאה, החוקים העל-שכליים משקפים את האור הסובב אותה, והעדות מבטאות את עצמותו של האל, שלמעלה משתי הבחינות גם יחד [חומש קה"ת].
מתוך חלוקה זו, שאלתו של הבן הופכת למורכבת ועמוקה יותר. לגבי החוקים, הוא פשוט מבקש לדעת את פשרם הנסתר. לגבי העדות, הוא שואל על מה בדיוק הן באות להעיד. אך לגבי המשפטים, מתעוררת תמיהה עקרונית: הרי השכל האנושי והנטייה הטבעית מחייבים אותם ממילא לשם קיום חברה תקינה, ואם כן, מדוע הוצרכה התורה לצוות עליהם מפורשות? לחלופין, הבן תוהה על חוסר ההלימה לכאורה בענישה: בעוד שמשפטי הממון האזרחיים נראים צודקים והגיוניים לכל רואה, הוא מתקשה להבין מדוע המצוות הריטואליות והחוקים גוררים עונשים חמורים כל כך, כמו סקילה למחלל שבת או מלקות לזורע כלאיים [רמב"ן, הטור הארוך, הכתב והקבלה].
התשובה לשאלה מקיפה זו, כפי שעולה מהמשך הפרשה, נעוצה כולה בזיכרון יציאת מצרים, המהווה את השורש והיסוד לכל התורה. הנסים הגלויים שנעשו שם מוכיחים את שליטתו המוחלטת של ה' בבריאה ואת השגחתו הפעילה. הכרה זו מחייבת את עם ישראל בקבלת עול מצוותיו מתוך יראה והכרת הטוב, בין אם מדובר במשפטים הגיוניים, בעדות סמליות, או בחוקים שמעבר להבנתנו, מתוך ידיעה מוחלטת שכולם ניתנו מאת הבורא ונועדו להעניק לנו חיים טובים וזכות רוחנית נצחית [רמב"ן, רבנו בחיי, אברבנאל, אלשיך].