הדרך לאהבה עמוקה ובלתי מעורערת כלפי הבורא אינה פעולה רגעית שניתן לכפות, אלא תהליך פנימי ומתמשך של הפנמה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפסוק זה אינו ציווי חדש העומד בפני עצמו, אלא הוא האמצעי המעשי להשגת אהבת ה' שעליה ציווה הפסוק הקודם [רש"י, חזקוני, הכתב והקבלה, ביאור יש"ר]. מכיוון שאהבה היא רגש שלא ניתן להכריח את הלב לחוש בו, העצה היא התמדה: כאשר האדם שם את דברי התורה על לבו בקביעות, נולד בו מעצמו חשק רוחני ואהבה עזה לה' [אור החיים]. מתוך העיסוק במצוות ובתורה, האדם לומד להכיר את הבורא, את דרכיו ואת טובו, ומתוך הכרה זו צומחת האהבה באופן טבעי [רש"י, גור אריה, שפתי חכמים].
קיימת דקות מחשבתית בשאלה כיצד בדיוק נולדת אהבה זו. יש שסוברים כי אהבת ה' האמיתית תלויה אך ורק בלימוד התורה ובקיום המצוות, ולא בחקירות שכליות ופילוסופיות [הכתב והקבלה]. לעומת זאת, פרשנים אחרים משלבים את הגישות ומסבירים כי העיסוק במצוות הוא זה שמעורר את האדם להתבונן בפלאי הבריאה ומעשיו של ה', ודווקא מתוך התבוננות משולבת זו מתלקחת האהבה [מזרחי, משכיל לדוד].
הביטוי הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה מכוון לעשרת הדיברות, לפסוקי ייחוד ה' שהוזכרו קודם לכן, או לכלל מצוות התורה [אבן עזרא, רבנו בחיי, רש"ר הירש]. דברים אלו משמשים גם כתרופת הרגעה מול קשיי החיים; כאשר האדם מפנים אותם, הוא מבין שכל חוסר חומרי מתגמד ונחשב כאין וכאפס לעומת אהבת ה' [אור החיים]. המילה וְהָי֞וּ מלמדת על קביעות ודיוק: על הדברים להישאר בהווייתם, ללא שינוי סדר או לשון, ויש לקרוא אותם כסדרם ולהשמיעם בפה ממש, ולא להסתפק בהרהור הלב בלבד [תורה תמימה, רלב"ג].
הדגשת המילה הַיּ֖וֹם מעוררת שאלה, שהרי התורה ניתנה עשרות שנים קודם לכן. הפרשנים מסבירים כי התורה מתמודדת כאן עם טבע האדם, שנוטה לזלזל בישן ובשגרתי ולחפש את הריגוש שבחדש [ברכת אשר]. לכן, האזהרה היא שלא להתייחס למצוות כאל "דיוטיגמא" ישנה – פקודת מלך כתובה שכבר התיישנה ואין איש מתעניין בה – אלא כאל איגרת חדשה ורעננה מהמלך, שכולם רצים לקראתה כדי לקרוא בה [רש"י, רבנו בחיי, צאינה וראינה]. על דבר ה' להיות חדש עבורנו בכל בוקר, ממש כמו אור השמש והאוויר שאנו נושמים [רש"ר הירש].
הדרישה שדברים אלו יהיו עַל־לְבָבֶֽךָ משמעותה זיכרון תמידי המכוון את כל פעולות האדם [ספורנו, ביאור שטיינזלץ, בכור שור]. על מחשבת אהבת ה' לשלוט בלב באופן מוחלט, מבלי להותיר מקום למחשבות זרות [מלבי"ם, רש"ר הירש]. יש שפירשו הנחיה זו כצורך אקטיבי של האדם להשביע את יצרו הרע ולכבול אותו, כפי שעשו דמויות מופת כאברהם ובועז [צפנת פענח, אדרת אליהו, רש"ר הירש]. ברובד נוסף, בתקופות של גזירות קשות שבהן נאסר לימוד התורה, המילים עַל־לְבָבֶֽךָ מסמלות את מוכנות הנפש העמוקה למסירות נפש על קידוש ה'. גם אם נותר לאדם רק פסוק "שמע ישראל", עליו להיות מושרש בלבו כך שיהיה מוכן למסור את חייו עליו [העמק דבר, צרור המור].
לבסוף, קיים כאן מסר חינוכי עמוק הנובע מסדר הדברים. התורה מקדימה את הציווי עַל־לְבָבֶֽךָ לציווי הבא אחריו, "ושיננתם לבניך". סדר זה מלמד שאם מחנך או הורה רוצה שדבריו יחדרו ללב שומעיהם כחיצים שנונים, עליו קודם כל לקבל אותם על עצמו ולהפנים אותם בתוך לבו שלו. דברים שיוצאים מן הלב נכנסים אל הלב [אלשיך]. בנוסף, סדר זה משקף את המבנה הנכון של עבודת הנפש: המחשבה וכוונת הלב חייבות להקדים את הדיבור והמעשה [חתם סופר].