המניע האנושי הוא מערכת מורכבת של דחפים, שבה אפילו ההישגים המרשימים ביותר והמעשים הטובים ביותר מונעים לא פעם מתוך צורך קדמוני להתחרות באחרים. השאיפה למצוינות, במקום לנבוע מכוונות טהורות, נולדת פעמים רבות מתוך השוואה חברתית והפחד להישאר מאחור.
הפרשנים נחלקו בהבנת מהות העָמָל המוזכר בפסוק. גישה אחת, בעלת אופי רוחני, גורסת כי מדובר בעבירות וחטאים, הנחשבים לעמל וליגיעה רעה בעיני ה' [רש"י, מצודת דוד, צאינה וראינה]. מנגד, גישה אחרת רואה בכך תיאור של עבודת האדם השגרתית והמאמץ הפיזי שהוא משקיע בעולם [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
לצד העמל, הפסוק מציג את כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה, שמשמעותו היא יושר ומעשים ראויים [מצודת ציון], או לחלופין, כישרונותיו, הצלחתו והישגיו של האדם [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
הנקודה המרכזית שמחברת בין העמל לכישרון היא המניע שעומד מאחוריהם: קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ. רוב הפרשנים מסכימים כי בני האדם אינם פועלים לשם שמים או מתוך רצון פנימי טהור, אלא מתוך קנאה. כאשר אדם רואה את תפארת חברו והצלחתו, בין אם בדיור, במלבושים, במשפחה, בחוכמה או בשם טוב, הוא מתמלא קנאה ופועל כדי להתפאר עליו או כדי לא להישאר נחות לעומתו [אבן עזרא, מצודת דוד]. תופעה זו חודרת אפילו לעשיית מצוות ומעשים טובים, אשר מוכתמים במניעים של קנאה ומחלוקת [רש"י, תעלומות חכמה, צאינה וראינה]. הקנאה יכולה להיות הבסיס לעשייה, אך היא גם התוצאה שלה, שכן הצלחת האדם מעוררת את קנאת סביבתו [ביאור שטיינזלץ].
למרות זאת, המסקנה נותרת כי גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. גם כאשר הפעולה עצמה טובה ומוצלחת, אם היא נובעת מקנאה הרי שהיא חסרת ממשות [מצודת דוד]. המונח וּרְעוּת רוּחַ מתפרש כשבירת הרצון, מכיוון שהאדם אינו פועל מתוך בחירה חופשית ורצון אותנטי, אלא נדחף בעל כורחו לפעולה עקב קנאתו באחרים, ולכן רוחו נשברת [מצודת דוד].