התבוננות עמוקה בסבל האנושי ובעוולות העולם מובילה למסקנה נוקבת באשר לערך הקיום עצמו, מתוך השוואה בין מצבם של החיים, המתים ואלו שמעולם לא באו לעולם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם מתייחסות לכך שמצבו של מי שטרם נולד עדיף גם על מצבם של החיים וגם על מצבם של המתים. המילה עֲדֶן מתפרשת במובן של "עדיין" או "עד עתה" [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא].
העדיפות של מי שלא נולד נובעת מהיחס של כל קבוצה אל הרוע והעושק הקיימים בעולם. החיים חווים את הרוע על בשרם, בין אם בסבל גופני כמו שבויים ואסירים, ובין אם בעושק כלכלי. המתים, אף על פי שמצאו מנוחה מקולו של הנוגש, עדיין נושאים עמם את רושם העוולות שחוו בחייהם [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], ויש אף המדגישים כי המתים נושאים באחריות לכך שהם אלו שהולידו את הדור הרע הנוכחי [תעלומות חכמה]. לעומתם, אלו שטרם נולדו מעולם לא באו במגע עם המעשים הרעים, והרוע כלל לא נגע בהם [ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה, מצודת דוד].
באשר לזהותם של אלו שטרם נולדו ולמשמעות אי־קיומם, מציגים הפרשנים שני כיווני חשיבה המשלימים זה את זה. הכיוון הראשון נשען על מסורת המדרש, ולפיו מדובר באותם דורות רבים שעלו במחשבה להיבראות אך בסופו של דבר לא נבראו. רעיון זה מתחבר למסקנת החכמים כי נוח לו לאדם שלא נברא משנברא [רש"י, תורה תמימה].
הכיוון השני מתמודד עם קושי פילוסופי ולשוני: כיצד ניתן לייחס את התואר "טוב" למי שכלל אינו קיים? תשובת הפרשנים היא שמדובר בדרך מליצה הנובעת מקוצר הלשון האנושית. השפה נאלצת להשתמש בדימויים כדי להמחיש שאי־הקיום עדיף על פני מציאות החיים בצל העושק, אף על פי שמבחינה הגיונית צרופה לא ניתן לתאר מצב של חוסר קיום כדבר "יש" או כ"טוב" [אבן עזרא, מצודת דוד].