אדם הבוחר בבטלה ובחוסר מעש גוזר על עצמו כליה, בין אם במישור הפיזי ובין אם במישור הרוחני. חוסר המוכנות להשקיע ולעמול מוביל למעגל של הרס עצמי, שבו האדם מכלה את המשאבים של עצמו עד לאובדן מוחלט.
הגישה המרכזית בקרב חלק מהפרשנים מתמקדת במישור הארצי והכלכלי. הַכְּסִיל מתואר כאדם עצל וחסר שאיפות [אבן עזרא]. הוא חֹבֵק אֶת־יָדָיו, כלומר משלב ועוטף את ידיו זו בזו [מצודת ציון] ונמנע מכל עשייה או מלאכה שעשויה לפרנס אותו [מצודת דוד, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. כתוצאה מכך, הוא מגיע למצב של וְאֹכֵל אֶת־בְּשָׂרוֹ. תיאור זה משמש כמליצה למצב של רעב קיצוני: מאחר שאין לו מזון, הוא אוכל את כל מה שנותר לו מבלי לייצר הכנסה חדשה, עד ששומן גופו מרזה והוא גווע ברעב כאילו אכל את בשר עצמו מרוב חוסר כל [מצודת דוד, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. בנוסף, אכילת הבשר מבטאת גם מצב נפשי של תסכול עמוק ואכילה עצמית מתוך חידלון [ביאור שטיינזלץ].
לעומת הפירוש הפיזי, פרשנים אחרים לוקחים את הפסוק למישור הרוחני והמוסרי. לפי גישה זו, הַכְּסִיל אינו סתם אדם עצל, אלא אדם רשע [רש"י, תעלומות חכמה, צאינה וראינה]. הוא חֹבֵק אֶת־יָדָיו בכך שהוא נמנע מקיום מצוות ומעשים טובים [תעלומות חכמה], פורש מלימוד התורה [תורה תמימה], ובמקום לעמול ביושר הוא בוחר להתקיים מן הגזל [רש"י, צאינה וראינה].
התוצאה של בטלה רוחנית זו באה לידי ביטוי כשהוא וְאֹכֵל אֶת־בְּשָׂרוֹ ביום הדין ובעולם הבא. העולם הזה נמשל לערב שבת, שהוא זמן ההכנה וצבירת הזכויות, ואילו העולם הבא נמשל לשבת עצמה, זמן קבלת השכר. מי שלא טרח והכין זכויות, נותר ללא שכר רוחני ליהנות ממנו [תעלומות חכמה, תורה תמימה]. כאשר אותו רשע יראה את הצדיקים ואת אלו שהתמידו בתורה יושבים בכבוד וזוכים לגמול, בעוד הוא עצמו נידון ונמצא בחברת הרשעים, הוא יתמלא בצער עמוק. מתוך ייסורי החרטה, הקנאה והתסכול, הוא יחרוק שיניים ויצער את עצמו עד כדי כך שייחשב כמי שאוכל את בשרו מרוב כאב [רש"י, תורה תמימה, צאינה וראינה].