טבעו של האדם דוחף אותו לעשייה ולצבירת נכסים, אך לעיתים הוא שוקע במעגל אינסופי של עמל המאבד את תכליתו. תמונת החיים המצטיירת כאן היא של אדם בודד, השקוע בעבודה קשה וברדיפה אחר הישגים, מבלי שיש לו עם מי לחלוק אותם או למי להורישם.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מתמקדת בבדידותו החברתית והמשפחתית של האדם. יֵשׁ אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי מתאר אדם הפועל ביחידות, ללא שותף, חבר, משרת או אישה שתעזור לו [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. גַּם בֵּן וָאָח אֵין לוֹ מצביע על כך שאין לו יורשים שיקבלו את ההון שצבר [מצודת דוד]. מצב זה בא לידי ביטוי בתחומי חיים שונים: תלמיד חכם שאין לו חברותא ללמוד עמה או תלמידים שימשיכו את דרכו, רווק שאין לו אישה ומשפחה, או סוחר היוצא לדרכו ללא שותפים, מצב המקשה עליו את תחילת העבודה ואת ההתמדה בה [רש"י, צאינה וראינה].
לאותו אדם בודד וְאֵין קֵץ לְכָל עֲמָלוֹ, והוא עובד ללא מנוחה. גַּם עֵינוֹ (מילה הכתובה במסורת כ"עיניו" אך נקראת בלשון יחיד [מנחת שי]) לֹא תִשְׂבַּע עֹשֶׁר, שכן הוא רודף תמיד אחר תוספת ממון, או לחלופין אינו יודע שובע מלימוד התורה משום שחסרים לו תלמידים שמהם יוכל ללמוד [רש"י, מצודת דוד]. בתוך מרוץ החיים, הוא אינו עוצר לשאול את עצמו וּלְמִי אֲנִי עָמֵל וּמְחַסֵּר אֶת נַפְשִׁי מִטּוֹבָה – לשם מה אני מונע מעצמי מנוחה ותענוג, הרי אין לי למי להוריש את רכושי [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המסקנה היא שגַּם זֶה הֶבֶל וְעִנְיַן רָע הוּא; אף על פי שהבטלה מגונה, גם עמל מופרז וחסר תכלית הוא מעשה של כסילות, ממש כמו הבטלה [אבן עזרא, מצודת דוד].
ברובד הפילוסופי והנפשי, הבדידות מתפרשת כמאבקו הפנימי של האדם. ה"אחד" הוא הכוח השכלי שבנפש, שאין לו "שני" שיעזור לו, שכן הכוחות החומריים והיצריים שבאדם מתנגדים לו ומושכים אותו לתאוות. לשכל אין "בן ואח" במובן הגשמי, והוא עמל ללא קץ כדי לא להיגרר אחר החומר, שכן כניעה לתאוות פירושה חיסרון ומניעת הטוב האמיתי מהנפש [תעלומות חכמה].
מדרשי חז"ל [תורה תמימה] מרחיבים את היריעה ודורשים את הפסוק על דמויות ומושגים שונים. יש שראו ב"אחד" את ה' שאין לו שותף, ואת ישראל כ"בן ואח" – מעמד שנשמר רק כאשר הם עושים את רצונו. אם אינם מקיימים מצוות, הרי שכל עמלו של ה' בבריאת העולם הופך להבל. אחרים פירשו זאת על אברהם אבינו, שהיה יחיד באמונתו בעולם אלילי, וללא משענת של משפחה כשנזרק לכבשן האש, ועמל ללא קץ בקיום מצוות. לחלופין, הפסוק נדרש על שבט לוי, שהיה היחיד שלא חטא בעגל, פעל ללא משוא פנים כלפי קרוביו כשהעניש את החוטאים, ועמל ללא קץ במלאכת המשכן, כשעושרו האמיתי הוא קטורת הסמים המעשרת את מקריביה.
מזווית הפוכה, הפסוק נדרש גם על יצר הרע, הפועל כיחיד ואינו נותן דעתו על כך שהחטאים יגרמו למיתת בניו של האדם או לבושת אֶחָיו. עמלו הוא שרשרת העבירות הגוררות זו את זו עד אין קץ, ו"עושרו" הוא עצם ההצלחה בצבירת המעשים הרעים. ולבסוף, ישנה מסורת המזהה את הדמות בפסוק עם אדם היסטורי ספציפי – העשיר גביני בן חרסון, שהיה עיוור באחת מעֵינָיו (ולכן נכתב הפסוק בלשון יחיד), עמל וצבר הון רב, אך בסופו של דבר מת וזרים ירשו את כל רכושו.