המרדף הבלתי פוסק אחר הישגים חומריים והעמל האנושי מסנוורים לעיתים קרובות את האדם מלראות את התכלית האמיתית של קיומו. לאחר ההתבוננות בגורל העשוקים ובאיוולת שקיימת בעולם, המבט מופנה כעת אל סוג חדש של ריקנות המאפיינת את הפעילות האנושית במרחב הפיזי.
המילה וְשַׁבְתִּי מתפרשת כחזרה להתבונן בנעשה בעולם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], או כהפניית המבט מן הכסיל שהוזכר קודם לכן, אל עבר כסיל מסוג אחר והפוך ממנו [אבן עזרא]. המונח תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ מכוון בפשטות לחיים תחת השמיים, כלומר למציאות הארצית בעולם הזה [רש"י]. במרחב זה, המסקנה העולה מן ההתבוננות היא כי ההתמסרות המוחלטת לעמל ולחריצות בענייני החומר היא הֶבֶל וריקנות [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מציעים זוויות שונות להבנת טיבו של אותו הבל. גישה אחת מסבירה כי מדובר בהתבוננות על שורש הרשע והריקנות בעולם, אשר יפורט מיד בפסוקים הבאים המתארים אדם בודד העמל ללא תכלית [תעלומות חכמה]. מנקודת מבט אלגורית יותר, ההבל מתואר כרשתו של מלאך המוות הפרושה על כל החיים. האדם הבודד והעמל מחסר את נפשו מכל טובה ואינו דואג לעתידו האמיתי, משום שהוא עיוור לכך שקיצו כבר אורב לו [תורה תמימה].
לעומת פרשנויות אלו, יש המעניקים לפסוק משמעות רוחנית ומעודדת, כמענה למחשבה שמא נוח לו לאדם שלא נברא משנברא. לפי תפיסה זו, המילה הֶבֶל אינה מבטאת בהכרח ריקנות, אלא דבר שהוא קל כהבל פה. כלומר, קל מאוד לאדם לשעבד את יצרו ולעשות את רצון קונו. כאשר האדם מתבונן ומבין כי ה' מכין שפע אינסופי של שכר וטובה רוחנית, הוא אמור לשאול את עצמו למי הוא עמל וטורח בעולם הזה, ולמה הוא מונע מנפשו את הטוב הנצחי. תובנה זו אמורה להניע אותו בקלות לעזוב את רדיפת החומר ולרוץ לקיים את רצון ה' [אלשיך].