יצא לכם פעם להתלבט בין פעילות ממש כיפית לבין מעשה טוב שחשוב לעשות, אפילו שהוא קצת פחות משמח? החכם באדם נותן לנו עצה מפתיעה מאוד לחיים. הוא אומר שטוֹב לָלֶכֶת אֶל־בֵּית־אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל־בֵּית מִשְׁתֶּה. כלומר, עדיף ללכת לנחם משפחה עצובה שאיבדה אדם יקר, מאשר ללכת למקום של ריקודים, מסיבות ושמחה.
אבל למה בעצם? הרי במסיבה הרבה יותר נעים! התשובה היא שניחום אבלים הוא מעשה של חסד מושלם. כשאנחנו משתתפים במסיבה, אנחנו עושים חסד רק עם האנשים החיים, אבל כשאנחנו באים לנחם, אנחנו מכבדים גם את האנשים החיים וגם את האדם שנפטר. חוץ מזה, מסיבה או אירוע משמח תמיד יכולים לקרות שוב בעתיד ונוכל להשלים את החסר, אבל לעזור לאדם ברגע העצוב שלו זו הזדמנות מיוחדת שלא תחזור לעולם. עוד סיבה יפה היא שלפעמים באירועים גדולים אנשים מתחילים לקנא אחד בשני או להתחרות, אבל כשבאים לנחם ולהשתתף בצער, כולם שווים וזה מביא שלום וחיבור בין כולם.
הפסוק מסביר שהסיבה העמוקה לזה היא בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כׇּל־הָאָדָם. כשאנחנו הולכים תמיד רק למקומות של כיף והנאות, קל לנו לשכוח מה באמת חשוב בחיים. אבל כשאנחנו מבינים שהחיים בעולם הזה מסתיימים מתישהו, זה עוזר לנו להתעורר ולהעריך את הזמן שלנו.
בזכות ההבנה הזו, וְהַחַי יִתֵּן אֶל־לִבּוֹ. האדם החי לוקח את הדברים לתשומת ליבו. הלב שלנו מתמלא בענווה, הגאווה נעלמת, ואנחנו מקבלים רצון חזק לתקן את המעשים שלנו ולהיות אנשים טובים יותר. אנחנו גם מבינים שכמו שאנחנו עושים עכשיו חסד ועוזרים לאחרים ברגעים הקשים שלהם, כך אחרים יעשו איתנו חסד כשאנחנו נהיה זקוקים לכך.