עלייתו הפתאומית של פקיד אלמוני יחסית לעמדת הכוח הבכירה ביותר באימפריה מעוררת תהיות באשר למניעים העומדים מאחוריה ולעיתויה המדויק. מהלך פוליטי זה אינו מקרי, אלא טומן בחובו מפגש בין מניעים אנושיים נסתרים לבין השגחה עליונה המכוונת את מהלכי ההיסטוריה.
מבחינה כרונולוגית, מאורעות אלו מתרחשים כחמש שנים לאחר המלכת אסתר [אבן עזרא, עמנואל הרומי]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שישנו קשר ישיר בין הצלת המלך ממוות על ידי אסתר ומרדכי לבין עליית המן. המלך, שביקש לגמול למי שהציל את חייו, ייחס את ההצלה לאסתר ולא למרדכי. מכיוון שלא ידע כיצד לתגמל את המלכה עצמה, החליט להעניק גדולה למי שיעץ לו מלכתחילה להדיח את ושתי ולהביא נערות חדשות – הלא הוא המן (המזוהה עם ממוכן). כך זכה המן ביוקרה שלא הייתה מגיעה לו באמת [מלבי"ם, אלשיך, יוסף אבן יחיא, שלום אסתר]. מנגד, יש הסבורים כי המלך חשש מהשפעתו הגוברת של מרדכי ומרצונו לבנות את בית המקדש, ולכן העלה את המן כמשקל נגד, כדי ליצור מאזן אימה בחצר המלכות [אור חדש, מנות הלוי].
רובד עמוק יותר של הפרשנות רואה בפסוק זה ביטוי להשגחה האלוהית. הפרשנים מסכימים כי פתיחת הפסוק במילים אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה באה ללמד שכלל ברזל הוא שה' מקדים ובורא את התרופה לפני שהוא מביא את המכה. רק לאחר שאסתר הומלכה ומרדכי נרשם בספר הזיכרונות כמי שהציל את המלך – אירועים המהווים את ה"תרופה" וההצלה העתידית – התאפשרה עלייתו של המן, שהיא ה"מכה" [רש"י, תורה תמימה, ישע אלהים].
אך מדוע בכלל לאפשר לרשע להגיע לפסגת ההצלחה? הגישה המרכזית היא ששונאי ישראל מתגדלים רק כדי שמפלתם תהיה מהדהדת ומפורסמת יותר. בדומה לעשב שצומח במהירות רק כדי להיעקר, כך ה' מעניק לרשעים עושר ושלטון כדי שכאשר ייפלו מאיגרא רמא, יתקדש שם שמים בעולם ויתברר כי הכוח האמיתי מצוי בידי ה' [תורה תמימה, צאינה וראינה, אור חדש, מנות הלוי].
הכתוב מתאר את קידומו של הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי, שמקורו מזרע אגג מלך עמלק [עמנואל הרומי, ישע אלהים], בשלושה שלבים מדורגים. המלך העלה אותו שלב אחר שלב כדי לא לעורר את קנאתם של שאר השרים [מלבי"ם, אלשיך]: תחילה גִּדַּל אותו, דהיינו העניק לו עושר רב וממון [אבן עזרא, מנות הלוי]; לאחר מכן וַיְנַשְּׂאֵהוּ, כלומר הרים את מעלתו, סמכותו וממשלתו על פני המדינות [אבן עזרא, מנות הלוי]; ולבסוף וַיָּשֶׂם אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל הַשָּׂרִים. באותם ימים היה נהוג להציב את כסאות השרים במדרגות שונות סביב כס המלך בהתאם למעמדם. המלך ציווה להציב את כסאו של המן במקום הגבוה ביותר, מעל כל שאר הכסאות [אבן עזרא, עמנואל הרומי]. יתרה מכך, יש הסבורים כי הגבהה זו לא הייתה רק סמלית, אלא המלך הפך את המן למעין אלוהות ודרש שישתחוו לו, מה שמסביר את סירובו הנחרץ של מרדכי לכרוע ברך [רלב"ג, אור חדש].
ברובד האלגורי, עליית המן מייצגת את התגברות יצר הרע וכוחות הדמיון באדם. המן מסמל את הכוח המסית והמטעה, שכובש לעצמו מקום של כבוד ומנסה לשלוט על כל כוחות הנפש, בעוד שמרדכי מייצג את השכל הטהור והאלוהי שמסרב להיכנע לו [מחיר יין].