שאלתם של עבדי המלך אל מרדכי אינה בהכרח חקירה עוינת, אלא פנייה מורכבת המקפלת בתוכה תמיהה, דאגה ויראת שלטון. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפנייה נעשתה מתוך דאגה כנה למרדכי ולא מתוך שנאה כלפיו או אהבה להמן.
זהות הפונים ומניעיהם נידונים בהרחבה. יש הסבורים כי עבדי המלך היו נערי המלך הצעירים [אבן עזרא], אך גישה אחרת מדגישה כי היותם יושבים בשער המלך מעידה על כך שהיו שרים נכבדים ושופטים שתפקידם היה לאכוף את חוקי המלכות [מנות הלוי]. פרשנים אלו מסכימים כי השרים פנו אל מרדכי בשפה רפה ובלשון תחנונים [שלום אסתר], כחברים המזהירים את אוהבם מפני סכנה. למעשה, השרים עצמם קינאו בהמן וכרעו לו רק מתוך פחד מהמלך, ולכן תמהו מדוע מרדכי מסכן את עצמו [יוסף אבן יחיא].
המילה עובר מוסברת כפועל אקטיבי של חציית גבול שקבע המלך והפרת חוקו [אבן עזרא], כאשר הכוונה היא להפרת הציווי הספציפי להשתחוות להמן [ביאור שטיינזלץ]. השימוש במילה מדוע מעיד על כך שהשרים הכירו בגדולתו של מרדכי ולא חשבו שהוא פועל מתוך זדון או יהירות. הם רצו להבין את ההיגיון שמאחורי מעשיו וקיוו למצוא לו הצדקה [מנות הלוי].
בתוכחתם, טענו השרים כלפי מרדכי: גם אם אתה אדם גדול וחשוב, וגם אם אתה שונא את המן, עליך להניח את כבודך בצד ולפעול מתוך יראת המלכות, שכן כבודו של המלך הוא שמכבדים את עבדיו [אלשיך, יוסף אבן יחיא, שלום אסתר]. הם תמהו מדוע הוא מוציא את עצמו מהכלל, ואף רמזו לו שאם אבותיו השתחוו לעשיו, קל וחומר שעליו להשתחוות להמן כאשר מדובר בגזירת מלך שדינה מוות [אלשיך].
מנגד, גישה ייחודית ושונה לחלוטין מציעה כי שאלתם של השרים נבעה מחוסר ידיעה. לפי פירוש זה, המלך ידע שמרדכי היהודי לא ישתחווה לעבודה זרה, ולכן פטר אותו במפורש מחובת ההשתחוויה להמן כדי שלא ייהרג. עבדי המלך, שלא היו מודעים לפטור המיוחד הזה, ראו את מרדכי נמנע מהשתחוויה ושאלו אותו באיזו עילה הוא פוטר את עצמו, מבלי לדעת שהוא למעשה פועל בהתאם להחרגה שהמלך עצמו אישר [ישע אלהים].