מיד לאחר שהשיג את טבעת המלך, המן פועל במהירות עצומה ובערמומיות כדי להוציא את תוכניתו אל הפועל. הוא אינו ממתין, אלא מקדם את המהלך בו ביום.
מדוע נבחר דווקא בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ בחודש ניסן? הפרשנים מסבירים כי המן מיהר לחתום ולשלוח את הספרים מחשש שהמלך יגלה במי מדובר ויתחרט, ולכן לא איבד אף רגע [מלבי"ם, יוסף אבן יחיא, מנות הלוי, ישע אלהים]. מעבר לכך, התאריך נבחר בקפידה כדי לעקוף זכויות רוחניות של עם ישראל: המן המתין עד שיחלפו שנים עשר הימים הראשונים של חודש ניסן, שבהם עומדת לישראל זכות קורבנות נשיאי השבטים בחנוכת המשכן, ומיהר לפעול ביום השלושה עשר, רגע לפני ערב חג הפסח שבו תעמוד להם זכות קורבן הפסח [אלשיך, מחיר יין, נחל אשכול, מנות הלוי]. בדומה לכך, המועד שנקבע לביצוע הגזירה עצמה בחודש אדר, נועד להבטיח שיחלפו שבעת ימי האבל על מות משה רבנו, שזכותו הגנה על העם [אלשיך].
הפקודות נשלחו למדרג השלטוני המלא. אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי הם השרים הגדולים ומושלי המחוזות העצומים, הרואים תמיד את פני המלך. מבחינה לשונית, יש הסבורים כי זו מילה פרסית אחת [אבן עזרא], בעוד אחרים רואים בה צירוף מילים המבטא גדולה וקרבה למלך [עמנואל הרומי, יוסף אבן יחיא]. תחתיהם נמצאות הַפַּחוֹת, שהם מושלי אזורים קטנים יותר ומדינות ספציפיות, ולבסוף שָׂרֵי עַם וָעָם, שהם מנהיגים מקומיים הממונים על אומות שונות כדי לבסס את שלטון המלך עליהן [רלב"ג, יוסף אבן יחיא, ביאור שטיינזלץ, עמנואל הרומי].
הכתוב מדגיש כי הדברים נכתבו כְּֽכׇל־אֲשֶׁר־צִוָּ֣ה הָמָ֡ן, ולא המלך. המן עקף את הנהלים המקובלים וקרא ישירות לסופרי המלך כדי שיחשבו שהוא דובר בשמו [נחל אשכול]. הוא נמנע במכוון מלהראות לאחשורוש את הנוסח הסופי של הכתבים, מחשש שהמלך יבין שמדובר בעם ישראל ויחזור בו מתוך רחמים או פחד מה' [יוסף אבן יחיא, מלבי"ם]. גישה רוחנית עמוקה יותר מסבירה כי ייחוס הפקודה להמן נובע מכך שגזירת ההשמדה לא באמת יצאה מאת ה', אלא נועדה רק לעורר את ישראל לתשובה. מכיוון שלב מלך ביד ה', לא היה מן הכבוד לייחס למלך גזירה שה' כלל לא חפץ בה, ולכן היא מיוחסת במפורש להמן בלבד [תורה תמימה].
כדי להבטיח את הצלחת המזימה, נשלחו שני סוגים של איגרות: לשרים הגדולים נשלח פירוט היסטורי על קורות היהודים מימי מצרים כדי לעורר את שנאתם, בעוד להמון העם נשלחה רק פקודת ההשמדה וההיתר לבוז את רכושם, וזאת כדי שההמון לא יפחד מכוחם ההיסטורי של ישראל ומניסיהם [מנות הלוי].
בניגוד לנוהג המקובל לכתוב בשפת המלכות הרשמית ולדרוש מתורגמנים, המן ציווה לכתוב לכל מְדִינָ֤ה וּמְדִינָה֙ כִּכְתָבָ֔הּ וְעַ֥ם וָעָ֖ם כִּלְשׁוֹנ֑וֹ. מטרתו הזדונית הייתה שכל אדם, אפילו הפשוט ביותר, יבין מיד את הפקודה ללא צורך בתיווך [יוסף אבן יחיא]. בנוסף, הכתוב מדגיש במילה "ואל" שהאגרות נשלחו לכל שר בנפרד ובאופן סודי. המן עשה זאת כדי למנוע מהשרים להתייעץ זה עם זה או לקבל שוחד מיהודים רבים שהיו מקורבים אליהם במסחר [צאינה וראינה].