פגיעה אישית באדם אחד הופכת לנקמה לאומית חסרת תקדים. כאשר שר בכיר בממלכה אדירה נתקל בסירוב להשתחוות לו, הפגיעה בכבודו אינה מסתיימת בענישת המורד, אלא מתפתחת לתוכנית השמדה כוללת. המעבר מסכסוך פרטי לגזרה עולמית נובע מגאוותו העצומה של המן ומהגילוי על זהותו ושורשיו של יריבו.
הכתוב פותח במילה וַיִּבֶז, המבטאת את הבוז שחש המן. פרשנים מסבירים כי בוז זה משקף את פגמו העצמי של המן, בהיותו אדם בזוי מיסודו, צאצא של עשו. אדם המרוחק מהקדושה וממציאות אמיתית נוטה להקרין את שפלותו על אחרים ולבזותם מתוך גאווה עיוורת [תורה תמימה, אור חדש, מנות הלוי].
התפתחות מחשבת ההשמדה של המן נעשתה בהדרגה. בתחילה עלה בדעתו לפגוע בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ. אולם, עקב מעמדו הרם כמשנה למלך, פגיעה באדם יחיד נראתה פחותה מכבודו [יוסף אבן יחיא, אלשיך]. משלב זה עבר המן להתמקד במטרה רחבה יותר, עַם מָרְדֳּכָי. יש המזהים קבוצה זו עם תלמידי החכמים וההנהגה הרוחנית. המן הניח שמרדכי לא פעל על דעת עצמו אלא התייעץ עם החכמים, או שזו דרכם של המחמירים בדין. לבסוף, מתוך הבנה שהחכמים קשורים לכלל העם, או מחשש שמא יקומו חכמים חדשים מתוך ההמון, החליט להרחיב את גזרתו על כָּל הַיְּהוּדִים [תורה תמימה, ישע אלהים, אור חדש, מנות הלוי].
התפנית מתרחשת בעקבות המידע שנמסר להמן, כפי שנאמר כִּי הִגִּידוּ לוֹ אֶת עַם מָרְדֳּכָי. עצם הצורך להגיד זאת מלמד שבאותם ימים לא היה סימן חיצוני או שם שהבדיל בבירור בין יהודי לנכרי [ביאור שטיינזלץ]. תוכן ההגדה מפורש בכמה דרכים: הגישה המרכזית היא שעבדי המלך הבהירו להמן שסירובו של מרדכי אינו נובע משנאה אישית, אלא מאמונתו הדתית כיהודי [מלבי"ם, רלב"ג, שלום אסתר]. גישה אחרת מציעה שההגדה כללה פירוט על שורשיו של מרדכי משבט בנימין, מה שהזכיר להמן את שאול המלך שהכה את עמלק, והציף מחדש את האיבה ההיסטורית והנצחית בין האומות [אלשיך, יוסף אבן יחיא, מנות הלוי]. בנוסף, ייתכן שהובהר להמן כי מרדכי אינו אדם פשוט, אלא מנהיג הדור שכולם נסמכים עליו [אבן עזרא].
מטרתו הסופית של המן הייתה לְהַשְׁמִיד, מילה הכוללת בתוכה את כל סוגי המיתה והאבדון [אבן עזרא]. כוונתו לא הייתה רק פגיעה פיזית, אלא עקירת הדת היהודית כולה [מלבי"ם, מנות הלוי], ורצון להכשיל את הרבים כדי שיכפרו בהשגחת ה' כאשר יראו צדיקים סובלים [מחיר יין]. כדי שלא ייראה כמי שמנהל מאבק קטנוני מול אדם יחיד, המן דאג להציג את המערכה כמלחמה נגד אומה שלמה ומאוחדת, ובכך לשמור על יוקרתו [אלשיך].
אך למרות תוכניותיו הרשעות, המקורות מדגישים את עיוורונו של המן. בעוד הוא מתכנן להשמיד את ישראל, ה' כביכול לועג לו: אם ה' עצמו נמנע מלהשמיד את ישראל בזכות עמידתו של משה, קל וחומר שהמן אינו יכול לעשות זאת, וראשו שלו יהיה הכפרה תחתיהם [תורה תמימה]. לבסוף, הציון שהגזרה חלה על היהודים אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ רומז כי למרות שלטונו העצום של המלך, היו יהודים שהתגוררו בממלכות אחרות מחוץ לשליטתו, והם לא נכללו בסכנת ההשמדה [מנות הלוי].