תגובת המלך להצעת ההשמדה חושפת ברית מצמררת של שנאה, המוסווית באצטלה של נדיבות מלכותית. המלך מעניק לשר את מבוקשו באופן מוחלט, תוך ויתור מופגן על הרווח הכלכלי.
הפרשנים עומדים על קושי לשוני בביטוי הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ: הרי הכסף שהציע המן עדיין היה בידיו, ואם כן היה ראוי לומר "הכסף יישאר שלך". הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמלך מתייחס לכסף כאילו כבר התקבל ונכנס לגנזי המלכות, וכעת הוא מחזיר אותו להמן במתנה. בכך הממלכה לוקחת על עצמה את ההפסד הכלכלי, והמלך מראה להמן פנים שוחקות וחיבה יתרה [יוסף אבן יחיא, עמנואל הרומי, ביאור שטיינזלץ, מנות הלוי].
מניעיו של אחשורוש בוויתור על הכסף זוכים למספר הסברים. יש הסבורים כי המלך ביקש לשמור על תדמית של שליט ישר שאינו פועל מתוך בצע כסף. לשיטתו, השמדת העם נועדה לתקן את דתם ומידותיהם הרעות, ולכן הוא מותיר את הכסף בידי המן כדי שישתמש בו למימון ההוצאות הנדרשות לתיקון זה [מלבי"ם]. גישה ייחודית אחרת מציעה שהמלך הורה להמן להשתמש בכסף למטרות צדקה. מאחר שאומות העולם ידעו כי מתן צדקה מועיל לכפרת עוונות ולהצלחה, חילק המן את הכסף לעניים כדי להבטיח את הצלחת גזרתו. אולם, מכיוון שהמן נחשב מבחינה משפטית לעבדו של מרדכי, וקיימת התפיסה לפיה "מה שקנה עבד קנה רבו", זכות הצדקה הזו נזקפה למעשה לזכותו של מרדכי ופעלה לטובת ישראל [חומת אנך].
לגבי המשך הפסוק, המילה נָתוּן מתייחסת לא רק לכסף אלא גם לעם [עמנואל הרומי]. בהרשאתו וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ, אחשורוש חושף את שנאתו העמוקה לישראל ואת פחדו מאלוהיהם. אף על פי שהמן לא הזכיר במפורש הרג בתחילת דבריו, המלך הבין היטב את כוונתו הנסתרת. הוא מעודד את המן לא להסתפק בפגיעה ממונית, אלא נותן לו סמכות מוחלטת לכלות את העם ולהשמידו כליל מעל פני האדמה, בדיוק כפי שרצה [מנות הלוי, יוסף אבן יחיא, צאינה וראינה]. עם זאת, למרות הסמכות הגורפת שניתנה מיד, ייתכן שדבר הגזרה לא נודע ברבים ביום שבו נכתבו הספרים, אלא רק מאוחר יותר [אבן עזרא].