נקודת השיא של ניסיון ההתנקשות בחיי המלך מסתיימת בחקירה קפדנית, בענישה פומבית, ובתיעוד מדוקדק של האירוע. פעולות אלו, שנראות במבט ראשון כהליך בירוקרטי ומשפטי שגרתי, טומנות בחובן את זרעי ההשגחה וההצלה העתידית של העם כולו.
הכתוב פותח במילים וַיְבֻקַּשׁ הַדָּבָר וַיִּמָּצֵא, כלומר המלך חקר את הדיווח, והתגלה שאכן שני השומרים, בגתן ותרש, היו מעורבים במזימה [אבן עזרא מהדורא תניינא, עמנואל הרומי, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים נחלקו בשאלה מה בדיוק נמצא בחקירה. גישה אחת מסבירה כי סם המוות עצמו נמצא בתוך ספל המים של המלך [יוסף אבן יחיא], או שאותר במקום מסתור לאחר שהשומרים החביאו אותו [מלבי"ם]. יש הסבורים כי הגילוי היה מלווה בהתערבות נסית: אף על פי שהמתנקשים ניסו להעלים את הראיות ולהשליך את הרעל, הוא התגלה בדרך פלא, ויש אף מסורת שלפיה ה' ברא נחש בתוך קנקן המים כדי להוכיח את אשמתם [נחל אשכול, מנות הלוי]. לעומת זאת, יש המציעים הסבר המבוסס על ראיות נסיבתיות: השומרים תכננו את המזימה בשפתם המקומית מתוך מחשבה שמרדכי אינו מבין אותם, אך הוא שלט בשפות רבות מתוקף היותו יושב בלשכת הגזית. כדי לבצע את ההרעלה, היה עליהם לעזוב את משמרותיהם הנפרדות באותו הזמן. הדבר ש"נמצא" היה עצם היעדרותם המשותפת והמחשידה מהמשמרת, מה שהוכיח את קיומו של הקשר ביניהם [תורה תמימה].
בעקבות הגילוי, וַיִּתָּלוּ שְׁנֵיהֶם עַל־עֵץ. תלייה הייתה שיטת ההוצאה להורג המקובלת בפרס עבור מורדים במלכות, ומטרתה הייתה להפגין את הגנאי שבמעשה בפומבי [יוסף אבן יחיא, ביאור שטיינזלץ]. קיימת מחלוקת לגבי אופן התלייה: יש הסבורים כי כל אחד מהם נתלה על עץ נפרד משלו [אבן עזרא, עמנואל הרומי], בעוד אחרים טוענים כי שניהם נתלו יחד על עץ אחד, שהיה מבנה עשוי ממספר קורות [מנות הלוי]. מעבר לעונש הפיזי, ציון המילה עֵץ אינו מקרי, אלא מהווה תרופה המקדימה את המכה – הכתוב רומז שכפי ששני שרים חשובים אלו נתלו על עץ, כך בדיוק יסיים גם המן את חייו [אור חדש].
לבסוף, וַיִּכָּתֵב בְּסֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. מעשהו הטוב של מרדכי ופרטי ההצלה תועדו בספר הקורות הרשמי שהיה מוכן תמיד לשימוש המלך [רש"י, יוסף אבן יחיא, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים עומדים על ההדגשה שהדברים נכתבו לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, כלומר בנוכחותו הישירה. הסיבה לכך היא שהמלך ואסתר לא סמכו על הסופרים, שהיו שונאיו של מרדכי (ויש המציינים שהסופר היה שמשי, בנו של המן). הם חששו שאם התיעוד ייעשה שלא בפני המלך, הסופרים ישמיטו את שמו של מרדכי כדי לקפח את כבודו, או יזייפו את הפרטים. לכן המלך דרש שהכתיבה תתבצע מול עיניו כדי להבטיח שיוכל לגמול למרדכי טובה [עמנואל הרומי, אור חדש, מנות הלוי]. יתרה מזאת, הרישום נעשה בספר הזיכרונות האישי של המלך ולא בספר דברי הימים הכללי שהיה מוחזק תמיד בידי המשנה למלך, וזאת כדי למנוע מהמן למחוק את הרישום מאוחר יותר [מלבי"ם].
מבעד להשתלשלות האירועים, ניכרת השגחה אלוהית מכוונת. העובדה שמרדכי לא קיבל את שכרו מיד, אלא מעשהו רק נכתב בספר, נועדה לשמור את הזכות ליום פקודה שבו תזדקק לה מערכת ההצלה [מלבי"ם]. ברובד עמוק יותר, הפרשנים דורשים כי המילה מלך רומזת גם להקב"ה; כשם שספר של בשר ודם אינו מאבד את זכויותיו של אדם שנכתב בו לזיכרון, קל וחומר שספרו של הקב"ה שומר כל מעשה טוב. זכותו של מרדכי, שהקפיד לומר את הדברים בשם אומרם, נכתבה גם בשמיים כמעשה המביא גאולה לעולם [תורה תמימה, חומת אנך].