הכתרתה של מלכה חדשה מסמנת נקודת תפנית בממלכה, המעבירה את העם מתקופה של מתיחות וגיוס כפוי לימים של רווחה, חסד ושמחה פומבית. עם בחירתה של אסתר, המלך מבקש לפרסם ברבים את מחליפתה של ושתי ולשתף את כלל נתיניו בשמחתו.
הכתוב מציין כי המלך עשה מִשְׁתֶּה גָדוֹל אשר נקרא במפורש אֵת מִשְׁתֵּה אֶסְתֵּר. הפרשנים מציעים מספר טעמים לייחוס המשתה על שמה. הגישה המרכזית היא שהדבר נעשה מתוך אהבתו ושמחתו הגדולה בה. מעבר לכך, יש כאן תיקון וניגוד למשתה הראשון בתחילת המגילה: בעוד שמשתה ושתי הסתיים בכעס ובחורבן משפחתי עקב ריבוי אכילה ושתייה, המשתה הנוכחי נועד להרבות שלום, נחמה ושמחה [יוסף אבן יחיא, אור חדש, שלום אסתר]. בנוסף, המלך ביקש לפייס את שריו ועבדיו שטרחו והוציאו ממון רב בקיבוץ הבתולות, ולנתב את אהדתם כלפי המלכה החדשה [מנות הלוי]. ברמה הפנימית יותר, נישואיו לאסתר הפכו את המלך לאדם שלם, שכן אדם ללא אישה נחשב חסר ואינו מסוגל להשפיע טוב על אחרים, וכעת משהגיע לשלמות הוא יכול להשפיע שפע על סביבתו [אור חדש]. יש אף שדורשים כי המילה המלך רומזת לה', שנוכחותו שרתה במשתה זה, וממנו החלה לצמוח גאולתם של ישראל [מנות הלוי].
לצד החגיגות, מספר פרשנים חושפים מניע נסתר של אחשורוש. מכיוון שאסתר סירבה לגלות את מוצאה, המלך הפעיל שורת תחבולות פסיכולוגיות כדי לפתות אותה לחשוף את זהותה. הוא קרא למשתה על שמה כדי לעורר בה רצון להתגאות במשפחתה מול השרים, והעניק הטבות כלכליות מתוך תקווה שתרצה לנכס את ההטבות הללו במיוחד לבני עמה, אך כל אלו לא הועילו והיא עמדה בשתיקתה [מלבי"ם, רש"י, תורה תמימה].
ההטבות שהעניק המלך התחלקו לשני סוגים. ראשית, וַהֲנָחָה לַמְּדִינוֹת עָשָׂה. משמעות המילה הֲנָחָה היא מנוחה ומרגוע. המלך שחרר את העם ממלאכתו, ובעיקר הקל מעליהם את עול המיסים והמכסים של אותה שנה. צעד זה נועד לפצותם על הטרחה שחוו ולגרום להם לשמוח בשמחתו [אבן עזרא, רלב"ג, יוסף אבן יחיא, מנות הלוי, ביאור שטיינזלץ]. יש המקשרים הנחה זו לימי עזרא הסופר, ומסבירים שבאותה עת פטר המלך את עובדי המקדש ממיסים ואישר ליהודים לעלות לירושלים [רלב"ג].
שנית, וַיִּתֵּן מַשְׂאֵת כְּיַד הַמֶּלֶךְ. המילה מַשְׂאֵת פירושה מנחה או דורון. המלך שלח מתנות יקרות ומנות יפות ביד רחבה כיאה לעושרו. מאחר שהפיק לקחים מן המשתה הראשון וההמוני, הפעם הזמין רק את שריו ועבדיו המקורבים, ואת המתנות שלח לשרי המדינות הרחוקים ולשאר העם, כדי שיוכלו לחגוג ולשמוח איש איש בביתו [אבן עזרא, רלב"ג, מנות הלוי, ביאור שטיינזלץ].