רגע הרה גורל מתרחש במסדרונות הארמון, כאשר מזימת התנקשות חשאית נחשפת ומתחילה שרשרת של נאמנויות ומסירת מידע, שתוביל בסופו של דבר להצלת העם כולו. שלב אחר שלב, מתגלה כאן פעולתה המדויקת של ההשגחה.
וַיִּוָּדַע הַדָּבָר – דבר מזימת המרד – לְמָרְדֳּכַי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהקושרים שוחחו ביניהם בשפה זרה (טורסית), מתוך הנחה שיהודי זקן מהגולה לא יבין את דבריהם. אולם, בהיותו מחכמי הסנהדרין שישבו בלשכת הגזית, מרדכי שלט בשבעים לשונות ולכן הבין את מזימתם [רש"י, יוסף אבן יחיא]. השימוש במילה וַיִּוָּדַע ולא "וַיֻּגַּד" מדגיש שהמידע לא נמסר לו על ידי מלשין, אלא נודע לו בכוח חכמתו והבנתו [מנות הלוי], אם כי יש הסבורים שייתכן והוא שמע זאת מאחרים או הסיק זאת מתוך תנועות הגוף של הקושרים [עמנואל הרומי].
כאשר מרדכי מגלה את הסוד, הוא פועל מיד: וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה. מדוע מרדכי לא פנה ישירות למלך? ברמה המעשית, כפקיד או נציג בחצר המלוכה לא הייתה לו גישה ישירה ומידית למלך, ולכן נזקק לשליח [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, נחל אשכול]. ברמה האסטרטגית, מרדכי העדיף להעביר את המידע דרך אסתר כדי להגדיל את חנה בעיני המלך, מתוך הבנה עמוקה שעתידה לצמוח על ידה ישועה גדולה לישראל [אלשיך, מנות הלוי]. בנוסף, הוא רצה להוכיח שכוונתו טהורה ונועדה להציל את המלך, ולא כדי לקבל פרס אישי על ההצלה [נחל אשכול]. גישה נוספת מסבירה שמרדכי נמנע מלפנות למלך בעצמו כדי לא לעבור על האיסור לכרות ברית עם גויים, והוא התערב רק משום שמות המלך היה מעמיד גם את אסתר בסכנת חיים [ישע אלהים]. הסבר אחר גורס כי מרדכי פעל להצלת אחשורוש משום שהמלך נתן בעבר רשות לבנות את בית המקדש, או כדי למנוע חילול ה' [מנות הלוי].
הפסוק משנה את לשונו מהגדה לאמירה: וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי. בעוד ש"הגדה" היא מסירת עובדות גרידא, "אמירה" משמעותה אזהרה ופעולה אקטיבית לתקן את המצב [אור חדש]. אסתר, מתוך ענווה ושפלות רוח, סירבה לקחת את התהילה לעצמה, והעדיפה לייחס את ההצלה למרדכי כדי לחבבו על המלך ולדאוג שיקבל על כך גמולה [אלשיך, עמנואל הרומי, מנות הלוי]. יתרה מזו, הייתה בכך גם חוכמה פוליטית: אם המזימה תתברר כבדייה, האשמה תיפול על מרדכי שרק "שמע שמועה", ואסתר לא תואשם בהוצאת דיבה שקרית על שומרי המלך [אלשיך]. לפי דעה נוספת, אסתר אמנם סיפרה למלך על המזימה באופן כללי, אך דאגה שהדבר ייכתב בספר הזכרונות ספציפית על שמו של מרדכי [אלשיך, מנות הלוי].
הפרשנים מצביעים על כך שבאמירה זו טמון זרע הגאולה של פורים. למרות שמרדכי כלל לא ביקש מאסתר להזכיר את שמו, ההשגחה האלוהית כיוונה אותה לחרוג ממנהגה הצייתני ולעשות זאת [מלבי"ם]. בכך קיימה אסתר את הכלל הידוע "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" [תורה תמימה, מנות הלוי]. מאחר שנס פורים התרחש בהסתר פנים וללא ניסים גלויים, הפעולה של אסתר – שייחסה את ההצלה למקורה האמיתי (מרדכי) ולא התגאתה בה בעצמה – מסמלת את היכולת הרוחנית להכיר בכך שכל הישועות מגיעות ממקור עליון, ה', גם כאשר הוא נסתר לחלוטין מעיני בשר ודם [אור חדש].
ברובד האלגורי, הפסוק מתאר את המאבק הפנימי בנפש האדם: מרדכי מסמל את השכל הישר והמואר המזהה את טעויות היצר, ואסתר מסמלת את החומר והחושים. השכל מזהה את העצה הרעה ומזהיר את הגוף מפניה, ובכך מציל את האדם מנפילה רוחנית [מחיר יין].